מסע שורשים – לכתוב אל מתחת לאדמה
יום שלישי 23 אפריל 2019 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק

מסע  שורשים – לכתוב אל מתחת לאדמה

מסע שורשים – לכתוב אל מתחת לאדמה


לפני שנים חייתי על הר בקליפורניה, והתיידדתי במיוחד עם עץ אלון אחד, בן כמה מאות שנים. זה היה, כמובן, בתקופה שיכולתי להקצות את הזמן הדרוש לכינון מערכת יחסים עם אלון. שעות ארוכות, כמעט כל יום, הייתי יושב מתחתיו ומנסה להקשיב לו.

העץ הזה היה אחד מתוך רבבות עצים שכיסו את ההר שעליו התגוררתי. וההר הזה היה מוקף עוד באינספור הרים, כולם מכוסים עצים בצפיפות. אבל משום מה התקרבתי לעץ ההוא, והתחלתי להקשיב לו. בקיץ רבצתי בצילו, שמעתי את הבריזה בעלים, שמעתי את ציפור הנקר קודחת בו חורים, ראיתי סנאים מטמינים שם בלוטים. בחורף נשרו העלים, וניסיתי להקשיב לענפים החורקים ברוח.

וביום שמש חורפי אחד, כשהשלג הלבן התחיל להתמוסס כמו גלידה שנשכחה בחוץ, פתאום שמעתי את העץ בבהירות חדשה ומסחררת. ורק אז הבנתי שעד לאותו רגע לא הבנתי כלום; לא רק שעד אותו יום לא שמעתי את העץ – אפילו לא ראיתי אותו. אני לא מתכוון באופן מטאפורי, אלא באופן הפיזי ביותר. כי מה ששמעתי פתאום היה קול יניקה נלהב, מצמוץ שפתיים שטוף-חדווה. זה לא הגיע מעליי, כמובן, זה הגיע מתחתיי. השלג הנמס חילחל למעבה האדמה כאילו מישהו שואב אותו בכוח: מבוך מפותל של זרועות גמישות, מין תמנון תת-קרקעי אגדי, בעומק של שלוש קומות-בניין, בהיקף – איזה היקף בעצם? ככל שניסיתי, לא הצלחתי לראות את קצות השורשים. כי הם התמזגו והתערבבו באלפי שורשים אחרים, של עצים שכנים. כולם נמתחו בתנועות יניקה זעירות, חולקים את חוויית מי-הקרח הצלולים. לעץ "שלי" היו כמובן שורשים משלו, אבל הם לא היו נפרדים לחלוטין מהשורשים האחרים. למעשה, החל ממרחק סנטימטרים ספורים מתחת לישבני השתרע היצור הענק ביותר שפגשתי מעודי, אלפי קילומטרים היקפו. הוא התקיים בתוך עולם זר ואינסופי, עמוק בהרבה מזה שלנו, שבו הכל נע ומשתנה בלי הפסקה, מלא ביצורים זעירים ועיוורי-אור, פעיל ומלא דרמה. כל מה שקורה מעל פני האדמה, בעולם שלי ושל הגזע, הוא רק חלום רחוק בעולם השורשים. לכאן למטה מתפרק ומחלחל הכל בסופו של דבר, ומגיע בחלקיקים קטנים: גופות של ציפורים וסנאים, קליפות של בלוטים מפוצחים, ראשי-חץ מאבן צור, שלג שנמס, פירורי הסנדביץ' שלי. רק כאן מעובד הכל, אחרי שנים ארוכות של זיכוך.

והעולם התהפך לי. הבנתי שבעצם אני לא יושב מתחת לעץ, אלא מעליו. הגזע והענפים והעלים והבלוטים – הם מין אנטנה, מחוש. והבנתי שלעולם, לעולם, לעולם, לא תוכל להבין עץ אם תתייחס לחלק שנגלה לעיניך. כי רק למטה, באפלת האדמה – שם הכל מתחיל, ושם הכל נגמר.

אחרי היום ההוא, יכולתי להקשיב לעץ האלון הרבה יותר טוב. שמעתי ממנו סיפורים שהיו מעמידים לכם את שערות האוזניים, מהימים שבהם הסתובבו שם אנשים אחרים, שבטים שלמים שידעו להקשיב לעצים, לחיות ולאבנים. כשלמדתי להכיר אותו יותר לעומק, התברר שהוא היה אלון שוחר-אדם (יש דבר כזה אצל צמחים מסויימים, כמו גם אצל חיות, אבנים וגמדים). אולי זה קשור בעובדה שלאורך שנים ארוכות נאסף בצילו של האלון הזה הקהל של מספר-הסיפורים של השבט, אבל זה כבר באמת שייך לסיפור אחר. מה ששייך לסיפורנו הוא שבעזרתו של האלון הזה יכולתי גם לראות את עצמי, ולראות אנשים אחרים – באופן שבו עץ מתבונן בנו: לעולם, לעולם, לעולם לא תוכל להבין אדם אם תתייחס רק לחלק שנגלה לעיניך. מה שאנחנו רואים ומכירים רוב החיים הם ענפים, עלים ופרחים; אבל אין להם שום קיום ומשמעות בפני עצמם. החלק המעניין באמת מתקיים כל אותו זמן באפלה נסתרת, ויש בו דרמות גדולות וחשובות. עץ יכול להיראות מת לגמרי מעל פני האדמה, אבל למטה הוא חי, מחכה להזדמנות הנאותה ללבלב. ועץ יכול להיראות חי וירוק – אבל למטה הוא כבר מת, והעלים הירוקים הם כמו השערות והציפורניים שלנו, שממשיכות לצמוח מעט אחרי שהלב מפסיק לפעום.

אחרי שהתבוננתי בעיני רוחי בשורשים של האלון, התחלתי לנסות לעקוב אחרי השורשים שלי: לרדת אט אט יותר ויותר עמוק, לא להתעקש על צורה נראית לעין או על תבניות הגיוניות – רק למשש את דרכי בתוך המנהרות המפותלות.

אחת הדרכים היעילות למצוא את דרכי היתה בעזרת כתיבה. הייתי יורד עמוק ככל שיכולתי בחלק שעוד גלוי לעיניי, גם אם בקושי: זיכרון קלוש, מחשבה חולפת, קצה זנבו של חלום, הד-רעמו של פחד. ואז הייתי נותן ליד להמשיך לכתוב, לא חשוב מה. כמו טיפת מים, שהצו היחיד שלה הוא תנועה. לא לעצור לרגע, לא לחשוב, לא לשפוט, לא לערוך. למצוא לי את חריץ הכניסה שלי ולהתחיל לחלחל בעקשנות. כל רגע ורגע מהחיים שלנו חי ככה בתוכנו, כל גיל, כל חלום, כל הרהור, כל בחירה שלא לקחנו, כל נטייה שלא טיפחנו, כל שאיפה שזנחנו, כל איבה שרחשנו, כל רגש שהדחקנו, כל קול שהפנמנו, כל כאב שחווינו, כל מה שחשבו עלינו, כל מה שחשבנו על אחרים: הם כולם ממשיכים להתקיים, כולם משפיעים על מי שאנחנו ואיך שאנחנו, מתי אנחנו פורחים ומתי אנחנו נובלים. בלעדיהם לא נוכל להבין באמת את הסיפור, ובודאי שלא נוכל לספר אותו כהלכה.
נדמה לי שזה נכון לגבי כל טקסט טוב שקראתי – סיפור, שיר או רומן: מי שכתב אותו עזב את עולם-הקצוות הגלוי לעין, וצלל אל ארצות הצל. יש כותבים מוכשרים ומשגשגים שמפליאים לתאר את עולם הענפים והעלים, והכתיבה שלהם משאירה אותי שווה נפש. ויש כותבים עילגים, או מסורבלים, או בוסריים, שיצאו לאיזה מסע כזה דרך חריץ בתודעה היומיומית, וחזרו משם עם עוד פיסה תת-קרקעית מפליאה – וכשאני קורא אותם אני כל כך שמח על המצאת הכתב.
 


גבי ניצן - כותב, מחפש, יוצר (רב המכר "באדולינה","פרא", "דיוטי פרי"). 
מנחה את סדנת הכתיבה "לכתוב פרא"


מאת: רונית שפי וולפין יום שלישי 23 אוקטובר 2007 22:44
שלום גבי,
לפני שנים לקחתי מונית ספיישל מהקניון הביתה ובדרך שלפתי את ספר הבדיחות החדש שזה עתה רכשתי, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק גדול. הנהג שאל אותי מה אני קוראת ועניתי לו: "ספרות מקצועית". בין הספרים הכלולים ברשימת "הספרות המיקצועית" שלי מצויים גם התנ"ך, כמעין המתגבר, הרי פוטר, וגם...ברשותך, בדולינה והמאמר הזה. תודה על מי שאתה ועל מה שאתה מעניק לעולם. רונית שפי וולפין, מורה רוחנית, יועצת, מטפלת, מאמנת, מנהלת העין השלישית קליניקה וקורסים- תוכנית לצמיחה רוחנית והגשמה עצמית.
מאת: אלעד יום רביעי 24 אוקטובר 2007 23:32
קטע מצוין - תודה על כך!
ותודה על באדולינה, ספר מקסים שהשפיע עלי מאוד בטיולי במזרח. קראתי אותו אמנם בשלוש שעות, אבל חזרתי אליו שוב ושוב.
מאת: אוריאל טלר שבת 13 יוני 2009 14:22
תודה גבי,
מדהים.
מדוייק להפליא...
מאת: ליאור יום שלישי 09 נובמבר 2010 00:22
נעים ורך.... תודה על כך.
מאת: דוניה יום שישי 19 נובמבר 2010 02:07
קטע מצוין... תודה....
מאת: רותם יום רביעי 27 פברואר 2013 05:39
אי אפשר להעריץ אותך מספיק
מאת: efrat171 יום ראשון 02 יוני 2013 22:54
יש אלונים בצפון אשר נסתמן מהם שהם יפים חסונים ושרשיהם מזינים אותם
מאת: gshhucmm שבת 05 מאי 2018 14:08
1




סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין