חוסר שייכות, בדידות ומה שביניהם
יום שישי 22 פברואר 2019 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק

חוסר שייכות, בדידות ומה שביניהם

חוסר שייכות, בדידות ומה שביניהם


מצבים חברתיים מביאים עלינו לא פעם תחושות משונות של חוסר שייכות, ואנו נמצא את עצמנו בתפקיד "המוזר", ה"אואטסיידר", הכבשה השחורה, "החייזר" או כל ביטוי אחר שיתאר את התלישות הזו, הניכור, הזרות, המוזרות והבדידות.

חוסר שייכות ופחד מדחייה הוא נושא שמלווה רבים במהלך חייהם. הוא מורגש במסגרות השונות בחיים, משפיע רבות על מערכות יחסים ויצירת קשרים, על התפיסה העצמית ותחושת הערך העצמי. במקרים מסוימים גם יכול להיות מלווה בחרדה, פאראנויה או תסמיני לחץ של דופק מהיר, הזעה, גמגום או קיפאון.

נעמה (שם בדוי), בחורה צעירה ואינטיליגנטית, הגיעה אליי בעקבות הפרעות אכילה, הרגלי שתיה ומערכות יחסים לא מוצלחות עם גברים. בנוסף לאלו, הציפה אותה תחושה עמוקה של ריקנות, חוסר שליטה וחיפוש אחר ייעוד או משמעות לחייה. לאחר מספר מפגשים, ולאחר שהחלה נעמה לצאת מ"איזור הנוחות" ולבצע מספר שינויים בחייה, הגיעה לפגישה ואמרה שהיא רוצה לדבר על מערכות יחסים בחיים שלה.

"אני מאוד כבדה" היא פתחה. "יש מבוכה ובושה כל הזמן... באינטראקציה עם אחרים אני עסוקה באיך אני אמורה להיות. אני מאוד מושפעת ממי שסביבי, מושפעת מדרכי חיים של אחרים... הערות מכניסות אותי לחוסר בטחון ואני נהיית מובכת מאוד בקלות".

נעמה תיארה לי כיצד היתה בוחנת את הרצונות והצרכים של סביבתה, נושאי השיחה והלך הרוח כדי שתוכל להתאים את עצמה ובכך למעשה, לזכות בשייכות. "אני רוצה להתקרב לאנשים, אבל בו זמנית אני מאוד מפחדת... אני קודם כל מפרידה. יש את נעמה ויש את האנשים האחרים. אני קודם מחפשת מה שונה במקום לחפש אחדות וחיבור. יש פחד מבושה. אם אני חברותית מדי, אני מפחדת שאני נואשת. הדבר הזה גורם לי לעצור במקום להיות אותנטית"

הפחד ממנו נמנעת נעמה, מנהל אותה בחייה החברתיים. ולא רק שהוא מנהל אותה, הוא יוצר הפרדה. יש אותה ויש "אותם". על גדר ההפרדה הזו, מתיישבות הבדידות, התלישות והניכור. תחושה של "אין לי מקום בעולם", "מי שאני זה לא מספיק..." או לחלופין "אם אהיה אני – לא יאהבו אותי". הצורך בשייכות והרצון "להתאים" את עצמה לסביבה, אילץ אותה להשאיר חלקים רבים שלה מחוץ לתמונה ובכך למעשה, לוותר על אותנטיות.

מעבר לחומה, מצאה את עצמה נעמה לבדה, מרוקנת, מאוכזבת ומתוסכלת ובעיקר עם צורך גדול מאוד באינטימיות שלא מצליחה להתממש בשום מקום. את החור הזה, החוסר והריקנות, מלאה למעשה נעמה בדרכים שונות. מצריכת אלכוהול שתכהה את החושים, לאכילה רגשית כשהיתה חוזרת לבית ריק בשעות הלילה המאוחרות- מה שהיה אמור למלא את החלל שבבטן, ועד למערכות יחסים לא יציבות עם בחורים, מה שימלא את הצורך באינטימיות.

ביקשתי מנעמה להמשיך לרוקן את כל תכולת הכרתה בנוגע למערכות יחסים, את הרעיונות המוקדמים, התחושות, המחשבות והרגשות שלה. "אני מצפה לנאמנות וטוטאליות, אני פוסלת אנשים מהר מדי. בפנים אני מאוד רוצה ליצור קשרים, אבל אני רוצה שדברים יהיו בדרך שלי... אני רוצה שירצו להיות איתי... אין לי בטחון בקשרים, אני מפחדת מדחייה והפחד מכבה אותי". כאמור, מאחורי חוסר השייכות, נמצא כמעט תמיד הפחד מדחייה.

הפחד מדחייה נולד בשנים הראשונות לחיינו, והוא בעיקר מתפתח במעבר שבין הינקות, בה אנו זוכים לאהבה ללא תנאים ועד לילדות, בה אנו חווים חוויות של תסכול, של דחייה, או כל תחושה של חוסר סיפוק מיידי של אהבה. מהמשפחה לגננת, לילדים, למורים, ולדמויות שונות שנפגוש בחיינו. המעבר הזה מכאיב והוא משאיר אחריו חותם.

החוויה הופכת ללמידה על העולם, על מערכות יחסים, על תלות, על אנשים ואמון. וחשוב מהכל, בשלב הזה אנו יוצרים הקשרים משונים בהם נמדד הערך העצמי שלנו באהבה של אחרים, דרך תכונות ויכולות, מראה, עשייה וכדומה. לאחר שהגענו לפחד החבוי מתחת להתנהלות הזו החלה לשאול נעמה שאלות של "למה": "למה אני נבוכה בקלות? למה אני זה לא מספיק? למה אני מושפעת מאנשים בכלל?"

לאחר מכן, הגיעו השאלות של "איך": "איך אפשר לחיות בהרמוניה? איך אפשר למצוא את הטוב בכל אדם? איך אפשר לא לתת לדעות קדומות להשפיע עליי? איך אפשר לסמוך על עצמי כדי שאוכל לא לפחד?" לבסוף ביקשתי ממנה לבחור שאלה אחת או לנסח חדשה, איתה יצאנו למסע חקירה. "איך אני יכולה להיות יציבה ובטוחה מול בני האדם שמולי?"

הגיעה כשאלה פרקטית, ממוקדת שהתאפשרה להישאל רק לאחר שויתרה נעמה על כל הסיפורים שעטפו את הפחד ויכלה להסתכל לו בעיניים. מתוך השאלה, עלו בבהירות מנגנונים שונים שפיתחה נעמה כדי להגן על עצמה מתחושת הדחייה. מלשמור על פרופיל נמוך, לבטל את עצמה ולרצות ועד ללחתוך מהר כשיש רגע של שקט בהרגשה שאולי היא לא רצויה ועלולה להרגיש שוב דחויה. "אני אוטומטית חושבת שאני מפריעה לאנשים".

בתוך התהליך, הדברים החלו להתבהר וכל תבניות ומנגנוני ההגנה השונים שמתחת לתחושות ולאמונות שיצרה נחשפו. "כשאני באה במגע עם אדם יש פתח. פתח לביקורת, לבושה ולדחייה. אני באופן אוטומטי מנסה למנוע את הפתח הזה על ידי חומות. אני קוטעת, רק כדי לא לחוש את הדחייה".

נעמה הבינה שהיא זקוקה להרבה מאוד בטחון. וחיפוש אחר הבטחון בחוץ הוא מסע מאכזב ואשלייתי ועל כן היא צריכה לחפש אותו בתוכה, ומה שמערער את הבטחון שלה הוא בסך הכל פחד. הפחד מדחייה, שהגיע מניסיון החיים, השאיר את חותמו. ולא רק שהוא מנהל אותה הוא בסך הכל תחושה.

בהימנעות מהתחושה הזו, יצרה נעמה מנגנונים שונים, המביאים עליה תחושות לא נעימות אחרות. אם כן, בהימנעות מהסבל, יצרה נעמה חיים שלמים של סבל. כך פועלת המערכת שלנו. היא לומדת כאב ומפתחת דרכים שונות ומורכבות כדי שלא נחוש תחושות כאלו שוב. היא קושרת מצבים לתחושה ונמנעת מהם.

השנים חולפות, ואנו בעצמנו כבר משתנים, המנגנונים השונים הופכים אוטומט וחלק מאישיותנו ואנו מנוהלים על ידם גם כשכבר יש לנו יכולות אחרות, ידע אחר ומשאבים אחרים להימנע מכאבים שונים. מתוך התבוננות ישירה בפחד והשתלשלותו, התחלפה מהר השאלה "איך אפשר לשנות את מנגנון ההגנה?" בשאלה חדשה ובהירה "איך עוברים את מחסום הפחד?"

השאלה החלה לפעול כמו מנגנון בתוכה, היצירתיות והבהירות מצאו את מקומם, ונעמה מצאה תשובות ופרקטיקה נהדרת שברצוננו לחלוק:

  • כשאני באינטראקציה עם אנשים, לחפש מה דומה. זה מחבר ומאחד במקום להפריד.
  • להסכים לקבל דחייה. אנשים יידחו אותי בחיי, אין לי שליטה על זה. פשוט "לעלות על רכבת ההרים".
  • להביא יותר קלילות במצבים חברתיים ופחות חשיבה. בכל פעם שאתפוס את עצמי חושבת מדי, אשחרר.
  • לזכור שזה לא יקרה בין לילה, זה יבנה לאט לאט.


זהו התהליך של נעמה, שבתבונה, ובמבט ישיר לפחד הצליחה להתגבר על הפרעות אכילה, הרגליי שתיה, מערכות יחסים כושלות והרגלים שונים שהביאו עליה הרבה סבל, ריקנות, בדידות וחוסר שליטה. היא הסכימה לשתף אותו בגבורה, מה שמעיד על סיום המסע שלה.
השדים שלה הפכו למקור גאווה ושינוי, והמחשבה כי רבים יוכלו ללמוד ולצמוח מן התהליך שלה ריגשה אותה.

מוזמנים להגיב בכל דרך, משיתופים ומחשבות, מתהיות לשאלות. באהבה.


דידי יער: מטפלת בפסיכותרפיה הוליסטית.
http://www.didiyaar.co.il





סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין