לתת לצל חיבוק
שבת 23 פברואר 2019 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק

לתת לצל חיבוק

לתת לצל חיבוק


מה מעכב לי את ההגשמה?
למה אני לא שקט כפי שאני יודע להיות, לא מלא אהבה כפי שמגיע לי להיות, לא נחמד, נינוח, מלא אור כפי שזכותי להיות?

מקור התסכול בעולם הוא הפער בין תחושת הפוטנציאל של האדם לבין מציאות חייו: רוגז, חסר שקט, מבולבל, מאשים...
לפעמים הפער בלתי נסבל - אתה חי את חייך במודעות מלאה לפוטנציאל המרהיב שלך. אתה יודע איך אתה נראה ברגעי היופי שאתה מקרין זה קורה לך אחרי סדנאות או פסטיבלים, ברגעי אהבה זוגיים או במשחק עם ילדיך.
אז למה לעזאזל זה לא נשאר? למה זה תמיד מתחלף?

בגלל הצל

"הצל" הוא שם קולקטיבי לכל אותם חלקי אישיות שאותם הטמנו במרתף הנפש. לא רק, אבל בעיקר כל אותם רגשות שליליים מודחקים שיוצאים ללא הזמנה: קנאה, שנאה, אלימות, בושה, אשמה...
בגדול כל מה שהאישיות, הפרסונה, שוללת – היא משליכה לאפלת מעמקי הנפש.
אלא שבעולם המיסטי ידועה העובדה שהגאולה יכולה להגיע דוקא דרך הביבים, במסע השולח את הגיבור לעמקי שאול, כדי לאסוף משם ניצוצות חבויים.
בהרבה סרטים הגיבור נאלץ לעבור דרך בוץ, ליכלוך, כאב והשפלה כדי לראות את האור. מחלימי סרטן מספרים על המתנה שהסרטן נתן להם, מתרגלי ויפסנה משתעממים כל הדרך אל האור, דוקא בגלות בבל יצר עם ישראל את מיטב יצירתו הרוחנית.
זו עובדה - חייב האדם לקום מאיזור הנוחות שלו, ולצאת למסע, לסדנה, לאתגר גדול, לעבור דרך אפלת צללי נפשו כדי למצוא את עצמו לבסוף.
על כן אמר גורו גורקשנט - "האדם הטנטרי הוא זה שהולך נגד הכיוון."
ורבי נחמן הורה לתלמידיו "...לקשר ולחבר עלמא עליון עם עלמא תחתון לעשות נחת להשם יתברך"
ואושו נהג לומר שהדרך אל ההארה חייבת להתחיל במיניות. "ומי שפוסל את הצעד הראשון, פוחד ממנו, מדחיק אותו, לא יגיע לעולם לסוף המסע"

כלומר העיקרון של ירידה לצורך עליה הוא תרגול ידוע בעולם המיסטי, ואכן, כולנו מכירים את תחושת הלב הפתוח והקבלה העצמית שקורית אחרי סדנאות, או תרגול מדיטציות, או בפסטיבל כשלפתע אנחנו שקטים, מלאי אהבה, נחמדים, נינוחים ומלאי אור – ברגעים כאלה יש בנו יותר יכולת להתבונן על אותם חלקים לא ראויים, לא יפים, ובמקום לפחד מהם אנחנו מחבקים אותם, ומאשרים אותם ולפתע חשים התרוממות רוח, כמה כיף לקבל את הצל, להתוודות עליו, לשתף, להסיר הגנות, לתת לו אור... כמה כיף לחבק את הזנוח. להפסיק להזדהות עם הרגש הקשה שהוא מביא.
לכולנו יש את הצללים הללו, ויש חג אחד בשנה שמוקדש להם. כיפור.

כיפור

לאור יש את חנוכה, לטבע יש טו בשבט, לחירות פסח, לצחוקים פורים... רק כיפור מוקדש לצל. איך אומרים בכיפור בבית הכנסת תוך נענוע והכאה על החזה? אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי.... זהו כוחו של הוידוי. קתרזיס של התפלשות בחטאים. תענוג.

תמיד בהתחלה לפני שאתה נכנס להתפלש בבוץ, או לגעת באיכסה של סתימה בכיור, או לגעת בחשופית שנכנסה הביתה יש רגע של היסוס. כך גם בכיפור, למי יש כוח לגעת שם באיכסה? למי יש כוח לכל מירוק החטאים הזה? אבל ברגע שאתה קופץ פנימה זה נהיה קל ואפילו נעים.
"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר" אמר השופט האמריקאי ברנדייס והתכוון לתפקידה של העיתונות בחשיפת שחיתויות. אבל באנלוגיה ליום-כיפור, אור השמש הוא אור המודעות. הצל הרי מבקש את המודעות שלנו. הוא רוצה תשומת לב, הוא רוצה לגיטימציה. זו הסיבה שהוא עולה למעלה שוב ושוב. פעם אחר פעם אנחנו נחשפים למרבה הקלון בצדדים הלא-יפים שלנו, פתאום ביציאות הזויות נחשף זה שאני קונטרול פריק, עצבן, אגואיסט, דעתן, גזען, אטום, או סתם יהיר, ובעצם מה הם בסך הכל רוצים כל אלה מחיי? למה כל התכונות שאני מנסה להרחיק במאמץ רב יוצאים פתאום מעצמם לאור השמש? כי גם הם רוצים יחס, גם הם רוצים חיבוק. זהו הפרדוכס: ככול שיכיר האדם בעליונות כוחו של הצל – ישיג יותר חופש ושליטה בעולמו. משמע דוקא הכרה וקבלת צדדינו ה"גרועים" עתידה לתת יותר תשואה לאיחוד הנפש מאשר המשך הדחקתם.
והנה הגיע היום הזה בשנה שבו אנו יורדים אליהם למרתף עם עששית, מצויידים באור המודעות שלנו, נותנים להם קול, ביטוי, להכות על חזה ולהודות: אשמנו, בגדנו, גזלנו...
וחטאינו כשלג ילבינו.

שנה טובה
 


רפיק - מורה למדיטציה. מנחה בכיפור הקרוב בכפר סגול תהליך "אשמנו בגדנו" – ליל  סיפורי חטאים ומירוק אשמות.
http://n.sendmsg.co.il/Minisites.aspx?p=16622-2389379256-3990


מאת: רותי יום שלישי 03 ספטמבר 2013 23:46
כל כך יפה אתה כותב אהובי. כמו שכתבו פה מירב ואיציק, זה מדוייק וזה נוגע. חוסר הרצון להתעסק בכל ה"איכסה" הזה מניע אותי רוב חיי ואתה כל הזמן מאיר לי עם הפנס לשם ועל כך אני רוצה להודות לך. הרבה פעמים שונאת אותך בגלל זה ובעיקר זה מחבר אותי למקום הילדי של לא בא לי. ולפעמים, ברגעי חסד, אני מקשיבה לך, ומנסה לא להדחיק את "הצל", להאיר אותו, לקבל אותו, לאשר אותו (גם אם באופן חלקי) - להגיד עליו "זה זה זה" god dam it וזה.. עוזר. המילים שלך כאן הם מתנה, מתנה לחג שאין לה מחיר. אוהבת אותך מאוד
מאת: טל יום רביעי 04 ספטמבר 2013 11:25
אהבתי את המאמר, נוגע ושוטף ומלומד, אבל אם יותר לי..אהבתי אותו יותר בגלל התגובה של רותי פה שהראתה עד כמה זה באמת חלק מהחיים שלך ושלה ולא רק דברים שנאמרים מן השפה אל החוץ..והקשר הזה שלכם נפלא ומרגש והשראה גדולה..תודה! ושנה טובה!
מאת: נחמה יום חמישי 05 ספטמבר 2013 16:57
שלום רפיק,
בהחלט מצטרפת לקודמי עד כמה המאמר נבון וקולע. רציתי רק להוסיף שגם אם אנחנו מודעים לצל הרי השמש היא זו שמראה לנו אותו. לפעמים הצל קצר ולפעמים ארוך - תלוי בזמן השמש. ואם כמטפאורה הרי שהשמש היא המודעות והצל - אכן, כל האיכסה שבפנים, רק צריך להסתכל למטה - על האדמה - כדי לראות אותו. לא - להסתובב ב"עולמות רוחניים" שאין להם בסיס במציאות היום יומית - אלא להסתכל באומץ על כל נסיבות חיינו - החומריים והרוחניים.
אז - המון תודה על מאמר קצר ונפלא - ומאחלת לך שנה מלאת שפע, אור, שמחה והמון אהבה
נחמה
מאת: נחמה מדן יום שישי 13 ספטמבר 2013 07:08
מרגש בכנות ובפתיחות ומעורר השראה
תודה




 

מדיטציות אונליין

סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!