לוותר על השקט
שבת 21 אוקטובר 2017 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק

לוותר על השקט

לוותר על השקט


לפעמים, כשהראש עמוס מחשבות, הנפש עמוסה רגשות והשקט פשוט מסרב לבוא אל התודעה, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כדי להיכנס למצב של שקט הוא פשוט לוותר על הצורך בו.

הרשו לי לפתוח בתיאור מצב ותגידו לי אם הוא מוכר לכם: השעה מוקדמת מאוד בבוקר, החדר עדיין אפלולי, הבית עוד ישן ואתם? לא.... מה פתאום, אתם קמתם לתרגל מדיטציה. הראש שלכם עדיין מנומנם אבל כבר נרשמת בו פעילות ערה: מסלול חייכם, דרכיכם עד כה, דרכיכם מכאן והלאה, יחסיכם עם עצמכם לאן, העבודה שלכם, התלמידים שלכם, אמא שלכם, הבוס שלכם, סדר יומכם, הרגע הזה.

אתם כבר יודעים שאתם צריכים להניח למחשבות לבוא וללכת, להקשיב לנשימה, להתבונן, אבל המחשבות שלכם נראות כמו רצף בלתי נגמר, בלי התחלה ובלי סוף, זרם איתן בלתי פוסקכל ניסיון לעשות הפסקה מתודית בזרם הזה מסתיים במחשבה, שתופרת את עצמה אל עוד מחשבה ונראה שהפנטזיה הנחשקת להיות בטווח העצירה הבין מחשבתית הולכת ומתרחקת. עד כאן נשמע מוכר?

כשהשקט מסרב לבוא, לפעמים אין מנוס מלוותר. זה אולי נשמע פשוט אבל אם להרפות הוא אולי הדבר הקשה ביותר עבור האדם, אז לוותר הוא בן דוד מדרגה ראשונה שלו. ולמה זה קשה כל כך? כי בוויתור הזה האגו שלנו משלם מחיר לא קטן והוא מחיר הוויתור על הדימוי היודע שלנו, הדימוי שאנחנו כל כך אוהבים של מי שכבר נמצאים שם, של בעלי הבית.

הוויתור הזה גובה מאיתנו לא אחת מחיר אחר של תסכול והצלפה עצמית, מה שכמובן מרחיק בתורו את השקט הנכסף ואיתו את המדיטציה שלנו.

להסתכל מבחוץ על הזרם
הרצון העז להיות שם כבר במקום השקט, הוא לא המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו ואי לכך מרחיק אותנו מלחוות את העכשיו שלנו באופן מלא ונינוח שהיא חוויית המדיטציה המובהקת.

לפעמים צריך פשוט לוותר ולשבת שם, קצת כמו דייג שיודע שהיום הוא כבר לא יתפוס שום דג: לשבת להסתכל על הזרם, כמו מה שנמצא מחוץ להישג היד, להכיר בעובדה שאין לנו שליטה בו, לפחות לא היום, לפחות לא כרגע.

לשבת ולהסתכל, אלו מחשבות ממלאות אותנו, מאיפה נכנסת המחשבה ואיך היא יוצאת, כמה זמן היא נשארת, לאן היא מתפתחת, באיזו מחשבה היא מתחלפת...

התחלה של סוף
הרבה פעמים כשאנחנו לכאורה מאבדים עניין בתוצאות המדיטציה שלנו ומשחררים את הנזקקות אליה, משהו חדש קורה. לנו פחות אכפת אם המחשבות שלנו באות או הולכות והמחשבות כמו מתרגלות וחוזרות לזרום בקצב הרגיל, פחות ממהרות לקשור את עצמן אחת אל השניה, כדי שחס וחלילה לא תישאר חתיכה קטנה של שקט בראש.

ושם, בשוויון הנפש ההדדי הזה שבינינו לבין המחשבות שלנו פתאום אפשר לראות התחלה של מחשבה, אמצע וגם התחלה של סוף. ואחריו קצה קטנטן של רווח בינו ובין תחילת המחשבה הבאה - הפסקה.

מרגע שמבחינים בה, קצרה ככל שתהיה, אפשר להרגיש את ההמשך שלה ממשמש ובא, ואת העיכוב הזה של המחשבה החדשה וההתמהמהות הנעימה הזאת לעוד רגע בתוך השקט הזה.

חושבת שאני לא חושבת
שקט, ואחריו מחשבה, ואחריה עוד שקט, לפעמים גדול מספיק כדי לצלול לתוכו, לפעמים שקט שלא ממהר ללכת. ובתוך המקום הזה, אנחנו ה"לא חושבים" מבינים באיזשהו חלק בתוכנו שאנחנו לא חושבים עכשיו, ויודעים שארוך ככל שיהיה הרגע הזה, גם עליו נצטרך לוותר בסוף.

"הנה אני לא חושבת", שמעתי לא אחת קול פנימי בתוכי מתוך מדיטציה, ומתוך המלמול הפנימי הזה כבר הבנתי שאת זה אני כבר חושבת לגמרי.

להכשיר את הקרקע
אפשר להכשיר את הקרקע, לייצר את כל התנאים המתאימים: למצוא מקום שקט, לקום כל יום ולהקדיש את הזמן, לטפל בגוף יפה, להכין אותו לקראת, ולהיות מוכנים לשקט שיבוא בזמנו החופשי, אם בכלל.

בשביל הזה שלנו, צריך לוותר על הרבה דברים בדרך: על העצלות שלנו, על התשוקות שלנו (למשל להמשיך לישון במקום להתאמן), על הרגלים ודפוסי התנהגות כדי לנקות מאיתנו הסחות והפרעות ולזכות בשקט. לפעמים, על הדרך, צריך להסכים לוותר גם על השקט עצמו כדי לזכות בו.


ליאת מנדל - מורה בכירה ליוגה ולמדיטציה, מלמדת ומנהלת את אננדה – סטודיו ליוגה ברעננה. מלמדת בקבוצות ובאופן פרטי באזור השרון והמרכז. מתמחה בעבודה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים כגון: אנשים בגיל הזהב, נשים בהריון ואחרי לידה, אנשים בשיקום ובהתמודדות עם בעיות שונות. מלמדת מתוך מתן דגש אישי והתאמת היוגה לאדם המתרגל אותה.
www.anandanow.com





סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין

קישורים