הנפילה אל האור
לילות אהבה במדבר - באנר אורכי
שבת 16 דצמבר 2017 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק

הנפילה אל האור

הנפילה אל האור


בשנת 2008 חוויתי אירוע שהוכיח לי יותר מכל את עוצמת הדרך הרוחנית בה בחרתי לחיות מאז נעוריי. אחרי שנים ארוכות של תרגול יוגה וזן אינטנסיביים, במהלך קורס מורים שהעברתי בקו-פנגאן, אי קטן בתאילנד, נפלתי מצוק גבוה, שברתי את עמוד השדרה וכף ידי נותקה מהזרוע.

הנפילה
הגוף שלי היה בתנועה, תוך שהוא צונח מגובה 13 מטרים. בשניות שנפלתי, הזמן לא האט, הוא פשוט עמד מלכת. אולי זה בגלל שנפלתי במהירות האור או אולי כשאנו "נופלים" מהמסלול הטבעי שלנו, חוקי הטבע פשוט חדלים מלהתקיים.

בזמן שהייתי באוויר, הייתי צלולה ורגועה לגמרי. ולא, לא ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי. שתי מחשבות העסיקו את מוחי, הראשונה: האם זה הסוףהשניה: לא מתאים לי כרגע למות כי נותר לי עוד שבוע לסיום קורס מורים.

לא התנגדתי לנפילה עם גופי, נתתי לגוף ליפול כמו כרית כבדה, ונחתתי על סלע. רגע ההתנגשות עם הקרקע היה בלתי יאמן, עצמות ובשר פוגעים באדמה במהירות שמיועדת רק לציפורים צונחות. נשמתי נעתקה, אך לא איבדתי את הכרתי. הבטתי בגופי הדומם, האוויר לא נכנס ולא יצא ממנו

באותו רגע, הבנתי שאני נכנסת לעידן חדש בקיומי, אך לא הייתי בטוחה אם הדבר יתבטא בצורה של מוות, או בצורת חיים חדשה. בעודי מוטלת על הקרקע תהיתי אם הסיבה שאני לא נושמת היא מפני שאחת מצלעותיי חוררה את הריאה שלי או שאולי מההדף של החבטה באדמה האויר יצא החוצה וראותיי קרסו.

ידעתי שאם זו הסיבה הראשונה, אז זה הסוף כי לא היה לידי אף אחד לסתום את הקרע בריאה אבל עדיין היה סיכוי שזו הסיבה השניה. החלטתי לאסוף את כל האנרגיה שנותרה בגופי השבור והמדמם, להשתמש בכל הידע שהיה בגופי שקשור לפראנאימה כדי לכפות שאיפה חזקה לעומק ריאותיי ההלומות

אני זוכרת שבמוחי דיברתי לעצמי ואמרתי: "שאקטי, זה הצאנס היחיד שיש לך" ואז ספרתי בדומיה 1-2-3 ולקחתי את השאיפה הכי חזקה של חיי. חשתי אושר אדיר ברגע שריאותיי התחילו לנוע, ושאבו פנימה את האוויר הנפלא של הג'ונגל

הרגע שאחרי
ידעתי שעמוד השדרה שלי שבור, והמחשבה הבאה שלי הייתה "האם אני משותקת?" חיפשתי את הבהונות שלי, אבל לא היה לי קל למפות אותן במוח שלי. הייתי נחושה למצוא את קבוצת השרירים שאחראית על הזזת הבהונות שלי

לקח לי קצת זמן אך הצלחתי לאתר את אותם שרירים, וכשהבהונות נעו, חשתי שוב גל גואה של אושר עילאי. בדקתי את רגליי, והייתי נרגשת להרגיש תזוזה גם בהן. ידי השמאלית הייתה מונחת לצדי, אך היא הייתה חסרת חיים. עצמות שבורות היו חשופות לאוויר, ומכוסות בבוץ הכהה של הג'ונגל. כף ידי התנתקה ממפרק היד.

חשבתי על הדרך הארוכה שעומדת לפניי. הייתי באמצע הג'ונגל על אי קטן, מול החוף המרכזי של תאילנד. לא היה בו כל מתקן רפואי, והדרך היחידה חזרה הייתה בסירה קטנטנה, החוצה ים סוער. מתוך תודעה חדה של שנים ארוכות של תירגולי יוגה וזן, הבנתי שהדרך היחידה שלי לעבור את הניסיון הקשה הזה, היא להתמקד ברגע בלבד.

שכבתי על הקרקע וחיכיתי לעזרה. הייתי חייבת לרסן את המחשבות שלי מלנטוש את הרגע, ומדהרה פרועה אל עבר המדבריות חסרות הגבולות של פחדים, ספקות, חששות ושידור חוזר של הנפילה שכבר היתה שייכת לעבר. הייתי חייבת להיות מפוקסת ב-100 אחוזים, קשובה וצלולה לחלוטין

לא יכולתי להרשות לעצמי את אובדן האנרגיה הכרוך בנדידת המחשבות אל מחוץ לרגע ואל השאלה הבנאלית "למה זה קרה לי?".

המסע אל הלא נודע
אנשים נפלאים נשאו אותי מהג'ונגל לחוף, והכאב היה בלתי נסבל. ידעתי שאם אזדהה עם הכאב, הוא יטרוף אותי חיה ואז אאבד את הכרה. ידעתי שאסור לי לאבד את ההכרה כדי שאם אצליח להגיע חיה לבית החולים באי השכן, אני חייבת להיות מעורבת בהחלטות של סוג הטיפול שינתן לי.

התחלתי להגיד בקול רם "אני לא הגוף הזה, והכאב הזה הוא לא אני". אמרתי את זה שוב ושוב, כמו מנטרה, עד שייסדתי מצב בו הייתי מסוגלת להביט בכאב עם הידיעה שהוא נמצא בגוף שלי אבל הוא לא אני. חוסר ההזדהות עם הכאב עזר לי לנהל את הכאב כהוויה נפרדת מעצמי.

כשהודיעו לי שייקח זמן מה עד שסירת האמבולנס תגיע, התחלתי לשיר מנטרות, שהשתרשו בי בצעירותי, כשחייתי באשרמים שונים בעולם. שרתי בקול חזק ובטרנס עמוק בעודי תוהה איך יתכן שהקול העצום הזה מופק מתוך גופי השבור והמדמם

השירה העוצמתית של המנטרות הביאה חיים לגופי הפצוע ואף עוררה את הפראנה והניעה אותה במחזוריות בתוך הגוף הפיזי והאנרגטי שלי. מאותו רגע החל מסע מופלא של רגעים בלתי פוסקים של מודעות ואושר עילאי שהאיצו תהליך ריפוי שנמשך כ-90 יום.

מה שהפך את חוויית הפציעה לכה חזקה ורוחנית, הייתה העובדה שנאלצתי באופן מלא להיות ברגע ולהתעלות מעבר לזמן ולמרחב, מעבר לכל מושגי הכאב והעונג, הטוב והרע. חוויתי כל רגע בדיוק כפי שהוא היה בלי לתת למיינד את הכוח לפרש לי את החוויה כחיובית או שלילית , בזן נאמר: "It is what it is".

כעבור כמה שעות, כשהגעתי לבית החולים, הודיעו לי שמצבי מאוד קשה ולכן יעברו עוד שש שעות עד שמנתח מיוחד יגיע בטיסה מבנגקוק לנתח אותי. מיד רצו לחבר אותי למורפיום כדי להקל על הכאבים החזקים אך אני סירבתי כי ידעתי שתחת השפעת המורפיום לא אוכל להיות מעורבת בהחלטות על סוג הטיפול בי.

שש שעות הם זמן מאוד ארוך כשהגוף מתמודד עם כאבי תופת לכן ביקשתי מהאחות שתסיר את השעון הגדול מן הקיר שמול מיטתי. הייתי חייבת ל"כופף" את הזמן על מנת לשרוד את ההמתנה הארוכה. עצמתי עיניים למה שהרגיש כ-20 דקות אך בעצם היה יותר משש שעות והדבר הבא ששמעתי היה את קולו של המנתח שהסביר לי כמה חמורה הפציעה שלי.

הוא הראה לי צילומים של היד שהיתה מרוסקת ושל הגב השבור והסביר לי שאני צריכה שני ניתוחים; האחד לחיבור כף היד חזרה לזרוע והשני לגב. בתצלום הרנטגן הוא הראה לי שחוליות הגב 1-L ו 2-L התנפצו לרסיסים ושני דיסקים שבין החוליות פשוט לא קיימים יותר

הוא גם הסביר לי שכשדיסק נהרס זה סופי ולכן יהיה צורך לחבר את החוליות יחד עם ברגים. ביקשתי ממנו כמה דקות לחשוב והוא יצא מהחדר להתכונן לניתוח. בעודי מעבדת את כל הנתונים, עצמתי עיניים והתחברתי לשקט הפנימי שבי כדי "לדעת" ולא "לחשוב" מה הדבר הנכון לעשות

אחרי כמה דקות, כשחזר לחדר הודעתי לו שאני מבקשת רק לנתח את היד ובשום אופן לא לגעת בגב. אני לא אשכח את הבעת פניו הנדהמת. הוא הסביר לי שזו טעות חמורה, ששני הדיסקים בין החוליות לגמרי נהרסו והם אף פעם לא יתחדשו ואם הם לא יחברו לי את החוליות עם ברגים יש סיכוי גדול שאני אשב בכיסא גלגלים

באותם רגעים של תשישות כבדה וכאבים אין סופיים ידעתי שאני סומכת על האינטואיציה וההדרכה שבאה מבפנים. ידעתי גם שאם אי פעם אני רוצה לחזור ולתרגל יוגה אסור לי למסמר את חוליות הגב יחד

המנתח היקר שלי היה נסער. הוא לא האמין שאני לוקחת החלטה כזו ולבסוף כשראה שאין סיכוי לשנות את דעתי, נתבקשתי, כפי שציפיתי, לחתום על מסמך שמשחרר את בית החולים מכל אחריות. אחרי חתימת המסמכים, יותר מ-10 שעות אחרי הפציעה, בקשתי מהאחות לחבר אותי למורפיום וצללתי לתוך נירוונה נפלאה של כימיקלים.

קסם הריפוי
כבר בבית החולים בתאילנד, מיד לאחר הניתוח בזרועי, התחלתי לתרגל יוגה בדמיוני. ידעתי שמבחינת המוח, אם אני מדמיינת את עצמי עושה את תנוחות היוגה זה כמעט כמו לעשות אותם פיזית

בעודי שוכבת במיטה, ללא תנועה, דמיינתי את עצמי עושה מערכי שיעור שכללו תרגילים שהייתי בטוחה שעקב מצבי הקשה לעולם לא אעשה יותר: כמו כוברה, עמידת נר וגמל. אבל לא ויתרתי והמשכתי לתרגל יוגה בדמיוני גם אחרי שחזרתי לקנדה, בכסא גלגלים, מדינה בה גרתי באותו זמן, לניתוח שני ביד.

הייתי מודעת לנטיה שיש למיינד, כשהגוף נהייה חולה או נפצע קשה, להרגיש אכזבה כאילו הגוף בגד בנו ולא נתתי לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים. נהפוך הוא, לקחתי אחריות מרבית על מצב גופי והתייחסתי אליו באהבה רבה כאילו היה ילד קטן שנפגע. הייתי מנשקת ונוגעת ברכות בזרוע המרוסקת שלי כדי לרפא ולגונן על מערכת העצבים החשופה שכמעט נהרסה לגמרי.

עוד הבט מרתק של הפציעה היה ההתבוננות בכוחה של הידיעה הפנימית, בעודה מנחה אותי דרך אינטואיציה ומפיגה כל פחד ובלבול. הידיעה הפנימית שלי ואני החלטנו שלא לתת לאבחנות ולחדשות הרעות, שהמשיכו להגיע מהצוות הרפואי הנפלא שטיפל בי, למנוע מאתנו מלהיות יצירתיות בריקוד הריפוי שלנו.

מדיטציה, ויזואליזציה והומור בכמויות היוו את אימוני היוגה והזן שלי, יום ולילה. דיברתי עם גופי, והנחיתי אותו ברכות בזמן שהוא מצא את דרכו חזרה למקום של איזון ובריאות

סירבתי להמשיך את הטיפול במורפיום שהוצא לי, שהיה הפתרון היחיד לכאבים החזקים בגב ובזרוע, ובמקום זאת התאמנתי על החלפת תחושת הכאב בתחושה בלבד בלי לתייג אותה ככאב, בסופו של דבר גם כאב פיזי הוא הגדרה שאפשר לשנות.

הקול הפנימי
נתבשרתי על ידי הרופאים שכנראה לעולם לא אוכל לשים משקל על מפרק היד (goodbye down-dog) , שכנראה לא אוכל לכופף את אצבעות כף היד, שאצפה ל chronic sciatica ושמעתה ועד עולם אסבול מכאבי גב קשים ואהיה זקוקה לטיפולי תמיכה. את כל זה אכן חוויתי באופן קשה במשך 30 יום

מזרון היוגה שלי היה פרוס באופן קבוע בסלון בעודי ממשיכה לעשות תרגילי יוגה בדמיון מתוך המיטה. אני זוכרת את היום ששמעתי קול פנימי שאמר לי ללכת למזרון בסלון ולעשות פיתול בישיבה מזרחית. לא האמנתי למישמע אוזני אך סמכתי על הקול הפנימי שלי ודידיתי לאט לעבר מיזרון היוגה

לאט לאט התיישבתי בישיבה מזרחית עם כף יד אחת על הברך הנגדית והשניה מאחורי על הריצפה. הפיתול בגב היה מזערי לעולם אך צעד גדול לגופי. במקום להרגיש אכזבה שאחרי שלושה עשורים של תרגולי יוגה גופי מתנהל כגוף זקן ודואב שאף פעם לא תרגל מאומה, אני הייתי בבליס.

וכך התחילה ההולדת השניה שלי כיוגיסטית אך הפעם נקודת הפתיחה שלי היתה רחוקה כשנות אור מהפעם הראשונה בה התחלתי לתרגל בגיל 14, באמת התחלתי מאפס. כל יום תרגלתי לאט ובעדינות מירבית כשרוחי מתמוגגת מכל צעד קטן שגופי עושה לעבר הבראה

בתהליך הנפלא הזה שהיה הוכחה גדולה שרוחניות היא כלי עצום לשינוי מציאות נתונה זכורים לי שני רגעים נוספים בהם נפעמתי מהקול הפנימי. זה היה מאוחר בלילה, ישבתי ועבדתי על המחשב שלי ופתאום שמעתי את הקול הפנימי אומר לי: "לכי למזרון ותרגלי down-dog". אני זוכרת שעניתי בצעקה חלושה "מה???" 

מאז הפציעה, אפילו שהתחלתי לתרגל יוגה מאוד קלה, אף פעם לא ניסיתי down-dog. כף היד שלי חוברה למפרק עם ברגים וחלק מעצם הזרועה ההרוסה החלף במתכת כך שלא תיארתי לי שאי פעם אוכל לשים משקל על המפרק. בחוסר אמון מוחלט, מהול בביטחון שהיה לי "לקול הפנימי" צעדתי אל המזרון ועשיתי down-dog.

דמעות של שימחה התגלגלו מעיניי. ישבתי על מזרון היוגה ובכיתי כמו ילדה קטנה, ההתרגשות הייתה עצומה. היום אני כבר מתרגלת שוב את תנוחת העורב, עוד תנוחה שלא חלמתי שאוכל לעשות אי פעם.

עוד רגע מרגש היה באחד מקורסי המורים שהעברתי בקנדה זמן קצר אחרי הפציעה. לימדתי את תנוחת הגמל ובקשתי מאחד התלמידים להדגים אותה אחרי שהסברתי שעקב הפציעה בגב איני יכולה להקשית את הגב עמוק כל כך כפי שנדרש בגמל

וֹאז אחד מתלמידי הקורס שאל: "האם ניסית, האם את בטוחה שאינך יכולה להקשית את הגב לתנוחת גמל?" שקט שרר בכיתה ואני יכולתי לשמוע את הקול שבא עמוק מתוך הגוף שאמר: "את יכולה". לאט לאט, בזהירות מרבית, התחלתי להקשית בהצלחה את הגב לתנוחת הגמל לקול צהלת תלמידי המופלאיםוהשמחה הייתה רבה.

כנגד כל הסיכויים
לפי ספריי האנטומיה והרפואה, דיסק שנעלם לתוך הגוף לא מתחדש. אחרי 90 יום של הבראה צילום ה x-ray שלי הראה שני דיסקים בריאים ויפים שהתחדשו בין החוליות שלי, שגם הן לגמרי הבריאו אחרי שהן היו לגמרי שבורות.

כנגד גל התחזיות אני מתרגלת יוגה ללא הגבלה, הגב שלי חזק וגמיש, אין זכר לסיאטיקה (אפילו יום אחד לא סבלתי מזה אחרי הפציעה), אני משתמשת בכף היד שלי ללא מגבלה ואין זכר לכאבים המשתקים שהיו בגופי בחודש הראשון.

עוד עובדה מאוד מעניינת זה שכנגד כל הציפיות שלי ושל רופאיי, לא חלמתי על הנפילה או כל מה שקשור אליה חוץ מחלום אחד בבית החולים. בחמשת הימים הראשונים לפציעה היה חשש שאם העצם בזרוע שלי שהיתה חשופה לבוץ ולבקטריה של הג'ונגל תהיה עם דלקת אז יצטרכו לקטוע אותה מהכתף כדי שהדלקת בעצם לא תתפשט לשאר העצמות.

בחמשת הימים הראשונים בבית החולים הייתי מחוברת דרך הוריד לקוקטיל של אנטיביוטיקה, מהחזקות שיש, כשכל 30 דקות האחות מודדת לי את החום שהוא אינדיקציה לדלקת. אז חלמתי שהרופא שלי בא אלי עם זרוע של בובה ואומר לי שיש סיכוי שהם יצטרכו לחבר אותה לגוף שלי במקרה של קטיעת הזרוע

בחלום אני עונה לו: "אבל זו זרוע מפלסטיק, איך אוכל להישתמש בה?" והוא ענה: "זה יהיה לפחות אסתטי". יש לציין שלמרות שעצם הזרוע שלי הייתה במצב קשה, האנטיביוטיקה עשתה נפלאות כי מאז שנות העשרים שלי נמנעתי מלהשתמש באנטיביוטיקה, אותה החלפתי בטיפולים אלטרנטיביים.

מאז אותו חלום יחיד, אף פעם! לא חלמתי על הנפילה וכל מה שקשור אליה וגם ברגע זה בזמן כתיבת מילים אילו אין שום רגש שקשור לסיפור. זה כנגד כל העובדות הפסיכולוגיות שדרך חלומות אנחנו משחררים טראומות שקורות לנו.

אולי הסיבה לכך שהנפילה אף פעם לא רדפה אותי כסיוט היא שמהרגע שנחתתי שבורה ומרוסקת על הסלע, אף פעם לא התייחסתי לארוע כדבר שלילי או טראומתי. זה פשוט היה מה שזה היה. בכל רגע נתון ידעתי שעליי לתת הערכה לחוויה עצמה כולל תהליך הריפוי.
זו היתה אחת החוויות המרתקות ומעצימות של חיי!


שאקטי מאי: מחברת הספר “The Enigma of Self-Realization”. מייסדת פראנה יוגה קולג’.

http://he.pranayogacollege.com/

ליצירת קשר עם שאקטי מאי: shaktimhi@gmail.com


מאת: תם יום שני 03 נובמבר 2014 18:08
נפלא, עכשו בודאות אבוא לפראנה יוגה...




קוסמיק לאברס - מסע

סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין

קישורים

קוסמיק לאברס מסע