עיקרון הרצף
יום שישי 16 נובמבר 2018 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק
עיקרון הרצף

עיקרון הרצף


ג'ין לידלוף היא פסיכותרפיסטית אמריקאית שחייתה שנתיים וחצי בין שבטי האינדיאנים בונצואלה (בקרב בני שבט היקוואנה).  מסעה שהחל כמסע לחיפוש יהלומים התברר עד מהרה כמסע חיפוש עצמי בו גילתה תובנות רבות על חייה בפרט ועל תרבות המערב בכלל.

מה שהיכה בה יותר מכל היו הילדים האינדיאנים אותם הגדירה כרגועים, שלווים ועצמאיים יותר מכל תינוק מערבי בו נתקלה. חשוב לציין כי מעולם לא היו לה ילדים משלה וכל תובנותיה הגיעו מהתבוננות מהצד על התנהלות חייהם של בני השבט עם ילדיהם. 

ספרה שיצא בסוף שנות השבעים עורר סערה רבה בקרב הורים ואנשי מקצוע ושינה תפיסות חינוכיות רבות שהיו קיימות באותה תקופה באשר לגידול ילדים.
התיאוריה אותה היא מביאה בספרה נקראת 'עקרון הרצף' – Conntinuum concept, זהו לא ספר סטנדרטי של פתרון "בעיות" בחינוך ילדינו.  למען האמת לידלוף מתנערת לחלוטין מהתפיסה כי יש ללמד הורים כיצד לחנך את ילדיהם  ויוצאת כנגד תרבות ספרי ההורים המקובלת בתרבותנו.

זהו ספר המשרטט קו ברור המגדיר מה נכון גנטית לילדינו, כלומר, מה נכון להם מבחינת הרצף הגנטי המרכיב כל יצור אנושי חי מאז הפכנו מקוף לאדם.
עקרונות הרצף הם החזרה שלנו לאינסטיקטים המולדים אצל כל אדם ואדם באשר לדרך בה הוא מגדל את ילדיו ומספק את צרכיהם על פי ציפיותיהם המולדות מימי אבותינו הקדמוניים. כלומר, מה שהאדם צריך לחוש כטבעי, באופן השלם ביותר תוך ביטול החשיבה והסתמכות על האינסטינקטים הבסיסיים שלו.
כוחו של ספרה הוא בכך שאכן הוא מצליח לייצר תחושה כללית שאכן כך צריך לגדל ילדים ושאכן זוהי הדרך הנכונה לנו כחברה אנושית.

מהו עקרון הרצף?

הרצף האנושי הוא רצף של התנסויות התואם את הציפיות והנטיות של המין האנושי ומתקיים בסביבה בה התפתחו ציפיות ונטיות אלה.

מה הכוונה?

תאוריות רבות טוענות כי התינוק הוא לוח חלק ותפקידנו כהורים למלא לוח זה על-פי תפיסותינו. עקרון הרצף אומר דבר אחר, התינוק אינו לוח חלק כי אם יצור בעל ציפיות מולדות, ציפיות אלו טמונות בנו מראשית האבולוציה ותפקיד ההורים להגשים מערך ציפיות אלה על ידי כך שנתנהג עפ"י הרצף האנושי שלנו.
אצל עובר ברחם נענות כל הציפיות הללו, אנו בסביבה מוכרת גנטית, גם אבותינו הקדמונים היו עוברים, כך שהחוויות שלנו כעוברים זהות לחוויות של העוברים הקדמונים (למעט אולי בדיקות האולטרא סאונד...)
הלידה גם היא, כאשר היא פיזיולוגית, מוכרת לו היטב והוא מוכן ומצפה לה, זוהי ציפייה מולדת , גופו מוכן אליה ולתהליך הכרוך בה קשה ככל שיהיה. עד כאן התגשמו כל הציפיות שלו, הכל מוכר לו והוא חווה שלמות בתהליך.
מרגע שנולד, הוא מצפה שוב שיוגשמו ציפיותיו המולדות ויסופקו כל צרכיו הרגשיים והגשמיים. הוא מצפה להיות קרוב אל גוף אימו המוכר לו, לינוק כל אימת שיחפוץ , הוא מצפה לחוות בעזרת אימו כמובן תנועות ותנוחות שגופה יוצר כפי שהיה מוכר לו מימיו ברחם ומזכרונו ההיסטורי – גנטי, כפי שאימהות נשאו את תינוקותיהן מאות ואלפי בשנים טרם הומצאה העגלה.
מרגע שציפיותיו אלו אינן מוגשמות הוא חווה מצב של חסר, של כמיהה אינסופית למשהו מוכר ונכון, לשלמות עצמית. תינוק שגדל במצב של חסר יגדל ויהפוך לילד תלותי, המחפש חיזוקים בסביבתו לעצמיותו שלו, ילד זה יגדל להיות מבוגר המחפש תמיד אחר האושר ולעולם אינו יודע להגדירו, יצור שאינו חברתי לסביבתו, לידלוף אף מרחיקה לכת באומרה כי מי שנמצא בילדותו במצב של כמיהה תמידית וחיפוש חיזוקים לעצמיותו שלו ולא הרגיש נאהב ושלם עם עצמו יהפוך במרוצת השנים לאדם אלים, בעל נטייה להתמכרויות שונות, תלותי, נטל לחברה ובוודאי שיחפש כל חייו את האושר.

עקרון המפתח של תיאוריה זו טמון בנשיאת התינוקות על הידיים. בני היקוואנה נושאים איתם את תינוקותיהם לכל מקום, מרגע היוולדם מסופקים כל צרכיהם כפי שהם מוכרים ברצף האנושי.
תינוק היקוואנה קרוב לאימו והיא זמינה אליו בכל עת ומגיבה מיידית לצרכיו , הוא יונק כל אימת שגופו מבקש לעשות כן ולמרות היותו פאסיבי הוא צמוד לגופה של אימו המרבה להיות בתנועה בשל מלאכותיה הרבות, הוא נדרש לאזן את גופו וראשו במגוון אינסופי של תנוחות. חייו עמוסי הפעילות תואמים את ציפיותיו המולדות.
כאשר כל צרכיו מסופקים הוא מוכן לעבור שלב התפתחותי ורגשי, הוא לא נשאר עם מטענים, הוא יודע שהוא אהוב ושאימו נמצאת תמיד לצידו ככל שירצה וללא הגבלה, הוא מרגיש שווה ונאהב (Welcome and worthy ).

לעומתו תינוק מערבי, אשר מיד לאחר הלידה נלקח מאימו למחלקת תינוקות, מולבש בבגד קר, יבש וחסר חיים, מונח בקופסת פלסטיק שקופה, ללא תנועה ובסביבה לא מוכרת מבחינת ריחות, טמפ' וקול. הוא מייד יתחיל לבכות כאינסטינקט, לא משנה כמה יבכה אף אחד לא ייגש אליו אלא אם זו שעת ההחתלה או שהגיעה שעת ההאכלה המקובלת בבית החולים. מרגע שאימו מגיעה להאכילו הוא חווה שוב שלמות גם אם לזמן קצר, החום המוכר, הקול, החלב... הוא חווה רגעים של אושר צרוף ושלמות עצמית משסיימה להאכילו היא מחזירה אותו לעריסתו, הוא ישן, לכשיתעורר הוא יחוש שוב בחסר הנורא של גופה של אימו, בשלמות, הוא ייבכה שוב אך היא תגיע רק בעוד כמה שעות (כך נהוג). אין לו שום יכולת להבין כי היא עוד תשוב ותחושת הכמיהה לשלמות תיצרב בנפשו.
כשיגיעו הביתה, היא תניח אותו במיטתו היפה והמושקעת, בחדר בו השקיעה כסף רב והצבעים מותאמים למצעים ולתמונות,  הוא יבכה, היא תרצה להרים אותו אך מייד תיזכר שאמרו לה לא להרגיל אותו לידיים. הוא יישאר בחדרו, מיואש מבכי הוא יירדם שוב וחוזר חלילה.
התחושות המלוות תינוקות מערביים הם תחושות המנוגדות כלל ועיקר לציפיות המולדות שלנו כבני המין האנושי , לא ייתכן שאימותינו הקדמוניות היו מניחות את תינוקותיהם על רצפת הג'ונגל או הסוואנה, לכן כאשר אנו מניחים את ילדינו במיטותיהם הבטוחות, בלול או בעגלות משוכללות אנו פועלים בניגוד מוחלט לרצף האנושי.
 אין זה מפתיע כלל שרוב התינוקות, כשמניחים אותם במיטתם מיד מתחילים לבכות ואם נרים אותם הם מייד מפסיקים אך במקום לפעול עפ"י האינסטיקט הטמון בנו אנו מעדיפים לבטל אותו ולהקשיב לאיזה צו אופנתי כזה או אחר בנושא גידול ילדים.
מרגע שיסופק הצורך הראשוני בנשיאה על הידיים, התינוק פנוי לעסוק בפעילות אחרת ולספק את סקרנותו וצרכיו הרגשיים והפיזיים, הוא משתחרר מאימו אך היא תמיד שם בשבילו והוא יודע זאת.

עקרון נוסף בתיאוריה של לידלוף הוא ההנחה כי התינוק הוא יצור חברתי וככזה כל הוויתו מתמקדת ברצון שלו להשתלב בתרבותו ולהיות מקובל על הסובבים אותו.
אצל בני היקוואנה התינוק מצטרף בטבעיות אל מארג חייהם של בני משפחתו, הוא חי בשוליה ולא במרכזה, על אף העובדה שהוא נישא ע"י אימו לכל מקום שהיא הולכת אין הוא מוקד מעשיה, היא ממשיכה לחיות את חייה ולמלא את משימותיה כאדם בוגר והוא מצטרף אליה, בהתחלה כפאסיבי, תלוי עליה, ומאחור יותר הוא לומד ממנה ומסביבת המבוגרים ממנו ע"י התבוננות וחיקוי את תפקידיו בחברה ובשבט. אם הוא בן הוא ישחק עם ילדי השבט משחקים המדמים את פעילות הגברים כמו ציד חתירה בקאנו וכו' ואם היא בת היא תלמד מנשות השבט את מלאכותיהן השונות, בהתחלה בצפייה ואחר-כך בהתנסות (היא צופה איך הן מגרדות את שורש הקסבה ועם הזמן היא מנסה לעשות זאת בעצמה, הנשים סביבה יתמכו בה ע"י כך שיספקו לה מגרדת התואמת את גודלה אך לא ישפטו את עבודתה, ולא יזהירו אותה מפני פציעה משום שהן סומכות על האינסטינקטים הטבעיים שלה שימנעו ממנה להיפצע). חברי השבט ובראשם הוריו יאפשרו לילד לחוות מבלי לשפוט ומבלי להורות על ביצוע הפעולות מתוך ציפייה שילדם התופס אותם כסמכות ואת עצמו כחלק בלתי נפרד מתרבותו ילמד לבצע את משימותיו החברתיות עפ"י גילו והתפתחותו.

כאשר אנו מאפשרים לילדינו להתנסות בעולם מתפתחת אצלם תחושת עצמאות ואחריות למעשיהם, לעומת זאת אם נזהיר ילד כי הוא עלול להפגע ואף אם נצפה ממנו לכך הוא יממש את ציפייתנו זו מתוקף ההנחה כי הוא עונה על ציפיותנו  (עקרון זה מוכר לנו יותר כ"נבואה שמגשימה את עצמה").
חוק השימור העצמי קובע כי הילד לא יפגע בעצמו (לילדים אין נטיות התאבדותיות), אם ניקח ממנו את האחריות למעשיו הוא ילמד שהוריו הם שאחראים לו ולשלמותו ובכך נפגע ביכולתו המולדת לשמור על עצמו, לחוות הצלחה או כישלון ובעיקר להיות אחראי לשלמות גופו הפיזי והנפשי. (לדוגמה: לתת לילד לחתוך איתכם ירקות לסלט).
יכולת הלימוד של הילד הינה מולדת, הילד למד מתוך סקרנות, התבוננות וחיקוי. סקרנותו היא המגדירה כמה הוא מסוגל ללמוד מבלי שייאלץ להקריב חלק כלשהו מההתפתחות הכוללת שלו, לפיכך כאשר אנו מנחים אותו אנו יכולים להגדיל יכולות מסויימות על חשבון אחרות אך אין אנו יכולים להגדיל את גבולותיו המולדים. כל שאנו צריכים לעשות הוא לתת לילד את האפשרות לממש את סקרנותו ולהוות עבורו מודל ראוי לא מתוקף העמדת פנים, אותה הוא יכול לקרוא בנקל, כי אם כחלק מהעשייה היומיומית שלנו.

דרך חייהם של בני היקוואנה תואמת את עקרונות הרצף האנושי כך  שכל תינוק מיום היוולדו נישא על הידיים, כל צרכיו הרגשיים והפיזיים מסופקים וכל ציפיותיו המולדות נענות במלואן. על כן אין הוא חווה מצב של חסר או כמיהה להכרה עצמית, הוא יודע שהוא נאהב תמיד ומקובל על הוריו תמיד. אין לו צורך לרצות אותם. בכדי להשתייך לחברתו הוא לוקח בה חלק פעיל מעצם היותו יצור חברתי המקובל ע"י תרבותו, אין הוא זקוק לחיזוקים חוזרים ונשנים על מנת לאשר את עצם קיומו או את היותו אהוב, כל צרכיו המולדים הוגשמו כפי שהוגשמו ציפיות אבות אבותיו, הוא אדם שלם.

לסיכום, אין ספק כי גם היום כאשר ישנן תיאוריות רבות ושונות במהותן לגידול ילדים נראית עדיין תיאוריה זו כקיצונית וחד משמעית, אך כמו כל תאוריה בנושא הורות וילדים אני ממליצה לקחת ממנה בעיקר את הרוח, בעולמנו הקר והמנוכר בו כל אחד דואג לעצמו תהיה זו תרומה גדולה מאוד אם נצליח לגדל את ילדינו כיצורים חברתיים ונמנע מהם הרבה חיפושים מיותרים אם נוכל לתת להם את התחושה (בניגוד למילים) שהם אהובים ורצויים תמיד (ולא רק כי הם אכלו יפה, או הכינו ציור נחמד לאמא) כמו תמיד מגע , אמונה בילדים שלנו והחופש לתת להם למצוא את מקומם בקרבנו הם המפתח לילדים ובעיקר למבוגרים מאושרים.


_____________________________________________

רויטל אלמוג - תומכת לידה.
לפרטים ויצירת קשר: 6403166 – 050 chenalmog@hotmail.com

ספר מומלץ בנושא:
הורים גם בלילה מאת ד"ר סירס – על שינה משותפת והנקה לטווח ארוך.

 


מאת: p seed יום שישי 21 דצמבר 2007 10:52
רויטל את אישה מקסימה ומדהימה והלוואי והדרך שלך תתקבל בידי הורים רבים!

רוצה לתמוך ולומר שזוהי הגישה המקובלת גם במזרח ויש הסברים פסיכולוגיים מובהקים לגבי הדברים שכתבת עליהם.

למשל, בטנטרה הטיבטית מסבירים שהרצון העז לאוננות במערב והחוסר סיפוק מסקס נובע מהעובדה שהולד לא היה במגע מספק עם אימו מאז נולד. גם נושא השינה עם ההורים חשוב מאוד, כמובן.

ממליץ על עוד ספר מדהים, למרות שאינני חושב שתורגם לעברית, ספר שעזר לי רבות עם גידול בני.

Conscious Parenting: Lee Lozowick
בחור יהודי מאמריקה שכותב על חינוך מודע בהשפעת התפיסה המזרחית.

תבורכי רויטל!




סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין