הרהורים של סטרייטית אחרי הרצח

אמש הייתי במרכז הקהילה הגאה בתל אביב. ערכו שם ערב לימוד ותפילה לאור הרצח שהיה. גם אני הגעתי. היה לי צורך להזדהות ולהיות שם.

ישבנו שם, לא הרבה אנשים, סביב טקסטים של תפילה ושלום. שירי משוררים, טקסטים מן המקורות.. לומדים אותם ושרים.

וככל שהערב התקדם, עלו בי דברים מאוד מסוימים ולבסוף ביקשתי לעלות למיקרופון ולשתף בתחושותיי.

אמרתי את שמי. סיפרתי שאני שייכת לקהילה הסטרייטית, שפעם הייתי רכזת מתנדבים של זרוע הנוער של הועד למלחמה באיידס, ושאני מרגישה שמה שהביא אותי אז לתפקיד והיום לערב הזה ובכלל לקהילה הוא הצורך העז שלי לקבל את האחר.

נושא ה'אחר' הוא עניין טעון מאוד בחברה הישראלית ואין צורך לומר מדוע.
אבל ישנם רבדים עדינים יותר מרצח, של אי קבלת האחר.
רבדים שמתחילים במחשבה "הוא שונה, הוא מגוחך, אסור להיות ככה", וממשיכים למילים ולבסוף למעשים. מעשים של הקטנה והשפלה. מעשים שבאים הרבה לפני רצח.
כמו שלמחלה יש שלבים עדינים יותר לפני ההתגלמות בגוף הפיזי.

גם אני 'אחר' וכל אחד מאיתנו הוא אחר במובן מסוים, או בתקופה מסוימת של חייו. למשל, במקרה שלי, עצם היותי רווקה כמעט בת 40 בחברה כמו שלנו. אמרתי שהייתי רוצה להציע לקהילה הגאה לקבל את האחר הסטרייטי, במובן של לקבל את הפחדים שלו. סיפרתי שאני באה מבית דתי שבו לא הסבירו לי שזוגות חד מיניים זה בסדר, וגדלתי וזה היה נראה לי מוזר ולא נורמלי, וצריך להבין שככה מגדלים היום ילדים. אז אפשר להבין את הפחדים של הציבור.
היום, כאשר אני רואה זוגות כאלה בגילויי אהבה או מיניות ועולה לי מחשבה שזה מוזר, אני מרגישה כאב על שכך אני מרגישה, אני מרגישה אחרת במובן הזה שה'רגיל' הוא לקבל את כולם, ואני האחרת- שזה נראה לה לא תקין.

אמרתי שלדעתי כל אחד, גם חברי הקהילה ההומו-לסבית, צריך להסתכל איפה הוא לא מקבל את האחר. איפה הוא צוחק על האחר ולא מקבל אותו.

מה שהתרחש בסוף השבוע הוא קריאה לעשות כך.

אם יש משהו שיתחיל מסע של קרבה בין שתי הקהילות, זה שהקהילה הגאה לא תסתכל על הסטרייטים ותגיד, "אתם לא בסדר ומגעיל, שאתם לא מקבלים אותנו", אלא תגיד: "אנחנו מבינים שלא חינכו אתכם לקבל אותנו, מבינים את הקושי והפחדים, בואו נעשה צעד אחד אלה לקראת אלה."
וכל סטרייט שזה נראה לו מוזר או לא בסדר - יקבל את עצמו עם ההסתייגות שיש כרגע, יבין מאיפה היא באה ויעשה כל שביכולתו כדי להכיר את הקהילה ההומו-לסבית ולהבין אותה. וכל הומוסקסואל או לסבית חייבים לראות איפה הם לא מקבל את האחר. להשתדל לראות גם את הסטרייטים כמו שהם, עם הקושי והפחדים שלהם. ואולי זה יעזור להפחית את ההתנגדות ולקרב לאט לאט. ושיהיה שלום. כאן בינינו.
 

תהילה זוהר  - קריינית ומדבבת בת 38, רמת גן. tehila.zohar@gmail.com