הפשוט הראשון שלי

הגעתי לפסטיבל פשוט עם פרפרים בבטן. פעם ראשונה שאני משתתפת בהתכנסות של הרבה אנשים...בלי בגדים. ופעם ראשונה שלי באשראם. הרבה שאלות רצו לי בראש – איך זה ירגיש? ומה אם אתבייש? ומה אם פתאום אראה מישהו שלא ראיתי הרבה זמן ונרצה להתחבק? ומה אם מישהו יתקע מבטים בגופי העירום? ואיך אנחה, בעירום או בבגדים? ומה אם רק אני אהיה עירומה?

הנסיעה היתה מלווה בהתרגשות. ישבנו ארבעה אנשים באוטו וכבר היה משהו חשוף באווירה. הדרך נמשכה שעות גם בגלל המרחק וגם בגלל הרבה עניינים שהיינו צריכים לסדר בדרך – לאסוף פליירים בתל אביב (זהר ואני), לקנות משקפי שמש בבאר שבע (סילבן) ולשתף פעולה עם כל העיכובים (רני). נדמה היה לי שכל העיכובים המוצדקים משקפים את הפחד שלי. אבל הגענו בשעה טובה.

חמש דקות לאחר ההגעה כבר הייתי עם לונגי...זרוק על הכתף. כעבור חמש דקות נוספות כבר שכחתי שלבשתי בגדים. והעניינים זרמו להם כמו בכל פסטיבל אחר, רק בלי הבגדים. יותר פשוט ממה שזה נשמע. ואוו, איזו הקלה. איזה שחרור. בתור אישה, להשאיר את הפוזה בבית. הפוזה של החצאית הזו, הפוזה של השמלה ההיא. הנה אני עומדת מול עצמי ומול אחרים בפעם הראשונה מאז שנולדתי, תודעתי ערה ופקוחה, ואני עירומה. אני טבעית. הנה מסכה אחת ירדה ממני בלי מאמץ רב. איזו הקלה. אין צורך להחביא. אין מה להחביא.

למחרת בבוקר אני נכנסת למקלחת, פותחת זרם מים חלש וקר ועומדת לידו בהיסוס, רגל אחת כבר בפנים אבל שאר הגוף לא ממהר להיכנס. "בואי לפה, יש פה אחלה זרם, חזק וחם" ממליץ לי גבר מבוגר ומלא גוף. אני מודה לו על ההמלצה ומבקשת מגבר אחר, צעיר ובהיר, שיעביר לי את הסבון. במקלחת פוצחת לה שיחה ערנית בענייני זרמים, ונדמה שמטרת השיחה למפות את כל הטושים במקלחת ולתת להם ציונים. לפתע אני קולטת שאני במקלחת ציבורית עם חמישה גברים... וזה מעלה בי חיוך שמתחיל מאד עמוק ומגיע גם אל שפתיי. ואני חושבת לי שבפעם הבאה שלא יהיה לי על מה לצחוק בשלב הצחוק במדיטציית אום, אזכר בסיטואציה המשעשעת הזו – אני, מיכל, ועוד חמישה גברים במקלחת, מתקלחים ומנהלים שיחה של החבר'ה מהמילואים. שיא הטבעיות, שיא הפשטות.

ובלילה סילבן ואני מטיילים עירומים במדבר. ואני בתחושה שהמדבר ואני אחד. אני שוכבת על האדמה הקשה והחמה, המאובנת, ומרגישה בגבי וברגליי את האבק של המדבר מתערבב לי בעור. ואני ממש נמסה אל האדמה, ואין בינינו כלום, אני והאדמה עור לעור. כאב אלוהי.

ביום האחרון הגיעה השעה לעזוב. וממש כמו ביום הראשון, פתאום צצו המון עיכובים ועניינים "מוצדקים" להישאר עוד קצת. ואז רק עוד קצת. ואז רק עוד ממש ממש קצת. אני מסתכלת על הבגדים שלי בתחושת ריחוק, ועל התחתונים שלי בגועל, מתקשה להאמין שאני מתכוונת באמת ללבוש אותם עכשיו. איך אפשר ככה לסגור את הצ'אקרה התחתונה בסמרטוט הזה? לא חבל? אני נותנת לעצמי פטור מחזיה כי זה ממש מוגזם כבר ומתיישבת במכונית בעצב.

למרות שאני כבר יודעת בלבי שהפרידה הזו היא רק עד פסטיבל פשוט הבא, קשה לי לחזור לחיים שלי. עצוב לי להיפרד מהמדבר. עצוב לי להיפרד מהאנשים המתוקים והעירומים. ועצובה לי הידיעה שבחיים הרגילים מסיכת הבגדים נמצאת כמעט כל הזמן.
איזה כיף שיש פשוט גם בספטמבר...

 

מיכל שפירא – מנחה מדיטציות, מטפלת במגע, תומכת ומאפשרת תהליכי העצמה, בעלת תואר שני במחקר פסיכוביולוגי, אמא ליהלי בן 6.