על מדיטצית אום כמראה לחיי

את מדיטציית האום הראשונה שלי עשיתי לפני 5 שנים. זאת בעצם המדיטציה הראשונה שעשיתי בחיי. בזכותה הכרתי את אושו, יריית הפתיחה במסע המודעות שלי.

שבועיים אחרי כבר הייתי על המטוס לפונה אחרי שמכרתי את המכונית, הדירה והחברה שהיתה לי. אמרו לי שזה מדיטצייה של אושו, אז החלטתי לנסוע,יותר נכון לטוס, כמה שיותר מהר, למקור.

המדיטצייה הראשונה שלי איתגרה אותי לא מעט. היא העמידה מולי את הפחדים שלי שבהחלט לא רציתי לראות:
את חוסר הביטחון, השנאה העצמית, השיפוטיות חסרת הגבולות.
ומאידך הרגשתי חיה.
איזה כיף היה לי לצעוק ולקלל, ככה בלי לדפוק חשבון, לא להרגיש שאני חייבת לחייך בכדי שיאהבו אותי, להיות אותנטית, אותנטית לכעס שלי.
לראשונה בחיי היה מותר לי לצעוק, לכעוס, ,לצחוק בקול רם, להתנהג כמשוגעת, לרקוד בצורה מוזרה, לרקוד בצורה סקסית, מינית.
זה מילא אותי בכלכך הרבה בטחון.
לראשונה בחיי לא הרגשתי הקורבן.

שלא תבינו אותי לא נכון, לא היה לי קל בהתחלה כמו שזה נראה...
לבכות לא יכלתי; לא האמנתי שמישהו ירצה לרקוד איתי בריקוד האוהבים; שלב השקט עירער את עולמי, רק רציתי לשכב וללכת לישון.

והמחשבות שבאמת היו בתוכי נראו כך

שלב ראשון: כעס

אני???? כועסת?? מה פתאום???
אני בחורה שמקבלת הכל, אוהבת את הבריות מקבלת הכל בהבנה, כל מה שקורה לי הוא לטובה.
בשביל מה לכעוס???
אז מה אם מידיי פעם אני אוכלת הרבה? אז מה אם אני מידי פעם מועדת,דופקת את הזרת שלי בפינת השולחן, נתקלת בעץ באמצע הרחוב, עושה תאונה עם האוטו,
מקבלת דו"ח על מהירות מופרזת, או על אי חגירת חגורת בטיחות? אז מה עם אני מאחרת וממהרת כל הזמן למקומות?
אז מה אם יש לי בטחון עצמי נמוך, ואני מנסה לרצות את כל העולם?
אני בנאדם רגוע וטוב לבריות וזה הכי חשוב.
למה שאני אכעס אם אפשר למצוא סיבה טובה לכל מה שקורה לי?

שלב שני: אהבה

הכי כיף זה אהבה, להתחבק, זה השלב שלי!.
אבל רק לא עם אנשים מזיעים, או מכוערים, או כאלה שאין לי עיניין בהם, או כאלה שלא מושכים אותי. כל עוד מתחמקים מאלה, זה השלב הכי כיפי!! שלב האהבה זה השלב שלי!

שלב שלישי: הרוח השניה

סיוט! לקפוץ 15 דקות עם הידיים למעלה ולהזיע את הנשמה??
מזל שריקוד האוהבים זה רק עוד 6 שלבים והזיעה תתיבש עד אז.
זה הזמן הנכון ללכת לשתות וללכת לשירותים.

אבל עדיין היה משהו שם שמשך אותי. האינטנסיביות, הנועזות, הלא נודע, התחושה של להיות חלק מהדבר המופלא הזה.

שנה גרתי בפונה. כל שבוע חיכיתי ליום חמישי בערב, לאום, למדיטציה הכי אינטנסיבית בשבילי. שבוע אחר שבוע הרגשתי איך אני צומחת וגדלה דרכה.

ארבע שנים לאחר מכן הגעתי ליומניברסיטי, המקום שממנו הגיע האום,לוירש האיש שיצר את התהליך.
שם חווית האום נעשית 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה. יותר אינטנסיבי מזה לא חוויתי מימיי.
שם כבר לא יכולתי לעבוד על אף אחד עם ההצגות שלי והמניפולציות. שם מייד ראו מתי אני משחקת אותה, מתי אני באמת פוחדת, מנסה להתחמק או לתחמן, ומתי באמת קורה לי משהו.

אני מודה לאלוהים שהפגיש אותי עם האום

בזכות התהליך, התחלתי להרגיש את עצמי באמת. הצלחתי לחבר בין וההיגיון שליווה אותי כל חיי, לבין מה שמרגיש בפנים - התת מודע, שהיה נסתר מעיני.
הפער בין הרצוי למצוי הצטמצם.
הפסקתי לשאול שאלות כמו למה אני לא מוצאת זוגיות, למה אין לי מספיק כסף, למה אני רבה עם ההורים, והתחלתי להרגיש באמת מה קורה שם בפנים.
 

דיויה שטיקל - הולכת בדרך,מנחה מדיטציית אום,תהליכים ומדיטציות שונות מבית אושו והיומניברסיטי. aumarathon.fav.co.il