צחוק מתגלגל ואושר צרוף - שלא יגמר לעולם

לכבוד 'יום הצחוק' שנחוג ב 2/5 מידי שנה ברחבי העולם, החלטתי גם אני להשתתף בחגיגה והלכתי ל 'סדנת צחוק' של רותי חי.

בעצם, עשיתי את זה בשבילי - למרות חגיגות יום העצמאות, הזיקוקים והשמחה, עדין נשארו, (או אולי יותר נכון להגיד הצטברו), משקעים רגשיים ודמעות שלא בכיתי עוד מיום הזיכרון. לא בכיתי, ילדות גדולות לא בוכות, ובכל זאת הרגשתי את המועקה הזאת ואת החנק בגרון. כשהחלטתי ללכת לסדנת צחוק, החלטתי להיפטר מאלו.

הגיע יום שבת והסדנה מתחילה בערב. אני עם חברים במסעדה הודית, עוד מהבוקר. אני מרוחה על הספה, בלי כל יכולת או חשק לזוז, אבל קבעתי עם 'רותי יוגה צחוק' בשבע.

אני מקימה את העצמי ונוסעת לסדנה, הפעם הסדנה מתקיימת באלפי מנשה, מקום שאני לא מכירה – בדרך הלא מוכרת אני קולטת שאני בדרכי לפגוש אנשים זרים ומקווה להתפוצץ איתם מצחוק. אני תוהה אם זה אפשרי, עומדת את מידת המבוכה שלי בפני אנשים חדשים ומבינה ששמתי את עצמי בסיטואציה שיש בה מעין מבחן אישי. מרוב מחשבות אני קצת מתברברת בדרך, ובאורך פלא בכל זאת אני מספיקה להגיע בזמן, דבר שלא קורה לי הרבה.

להפתעתי אחרים מאחרים לסדנה והסדנה מתעכבת בכמה דקות, אני מנצלת את העיכוב לטובתי ויוצאת החוצה ולראות את השקיעה של מחוץ לעיר. האוויר קריר והרוח נעימה, בניגוד לאווירה הקצת כבדה ולא נעימה בפנים, שנוצרה עקב האיחור. שתי בנות על הספה מתלחששות, אומרות שצריך להתחיל בלי לחכות למאחרים וזהו. רותי מזהה את הלך הרוחות ושמה מוזיקה שמחה בקולי קולות, ומתחילה לרקוד. אני מביטה בה, מתרשמת ונבוכה. רותי מחייכת אלי ומיד מדביקה אותי בחיוכה. החיוך על הפנים איפשר לרגלים להתחיל להתנועע, ואני מוצאת את עצמי רוקדת מולה ולא מתחשבנת לאף אחד מהפרצופים הנרגזים סביבי.
חיוך גורר חיוך, ביחד יש לרותי ולי חיוך עוד יותר גדול, ואנחנו מדביקות בחיוך גם את שתי הקלפטה על הספה שמתחילות לחייך ולהזיז את הראש מצד לצד במעין ריקוד כזה של עצלנים שאין להם כוח לקום מהספה. אני מבינה אותן, גם אני הייתי כזאת, אבל זה היה לפני כמה שעות, והאנרגיות השמחות של רותי מונעות ממני לחזור ולשקוע בספה, להתבאס או להתכנס בעצמי. לריקוד מצטרפת עוד זרה, שבחיוכה כבר לא מרגישה לי כמו זרה. עברו כמה דקות וכולם כבר הגיעו - מתחילים בסדנה, למרות שאני מרגישה שלמעשה התחלנו את הסדנה מרגע שרותי והאנרגיות נכנסו למשוואה.

רותי היא לא סטנד אפיסטית, אבל אפילו כשהיא מדברת על קלוריות היא גורמת לי לחייך. הידעתם?! שעת צחוק שווה 500 קלוריות! ואני מתאמצת ומזיעה במכון כושר או יותר נכון בלכעוס עלי למה אני לא הולכת למכון כושר – ברגע זה אימצתי לי ספורט חדש, ספורט הצחוק.

הצחוק טוב לבריאות, ולא רק מבחינת קלוריות - הצחוק משחרר בגוף סרוטונין ואנדרופינים, חומרים שגורים לנו להרגיש טוב ולצחוק עוד יותר. מחסור בסרוטונין מוביל לדיכאון, לעומת זאת צחוק, אפילו אם מזויף, מעלה את רמת הסרוטונין והאנדרופינים או במילותיה של רותי : רמת ה 'הו הו' וה 'חה חה'.

אנחנו מתחילים לזייף צחוק בשיטת ה 'Face it, till you make it' ורותי מסבירה שהמוח לא מבדיל בין צחוק אמיתי למזויף והסרוטונין והאנדורפינים שהם הסמים הטבעיים של הגוף מתחילים להשתלט עלינו. הצחוק המזויף מהר מאוד הופך לצחוק אמיתי, יוצא מהבטן וממלא את הלב.

רותי מסבירה איך להתניע את היום שלנו בצחוק, ממש כמו שמתנעים מכונית - עושים תנועה של סיבוב מפתח עם היד ומוסיפים לה צחוק משחרר כדי להתניע, לא להיתקע עם העצב והכעס ולהמשיך, לנסוע הלאה.

את הכעסים אנחנו מוציאים אחד על השנייה במקום במילים בצחוק - בהתחלה הטון כועס, אבל צחוק לא יכול להישמע כועס יותר משנייה, ומהר מאוד אנחנו מתפוצצים מצחוק ופורצים בצחוק מתגלגל, גם בגלל הסיטואציה המשעשעת וגם בגלל הצחוק עצמו שמביא איתו עוד ועוד צחוק.

כמו שרותי אומרת, אנחנו לומדים 'לעשות מלימון לימונדה' - לצחוק על החיים ובעיקר על מה שמכעיס אותנו וכואב לנו. למרות שהלימון חמוץ מאוד, הלימונדה הזאת יוצאת כל כך מתוקה.

החיוך מרוח לי על כל הפרצוף, אני מרגישה אותו גדול ובלתי ניתן להסרה – כמה שזה משמח! ככה אני אוהבת את זה! ובכלל דיכאון זה כל כך פסה.

כולם בסדנה צוחקים ומדביקים אחד את השני, הצחוק גדול וכבר בלתי ניתן לשליטה, אבל מי צריך שליטה בכלל פה עכשיו?!

מסתבר שילדות גדולות כן בוכות, בוכות מרוב צחוק, בוכות מאושר.

כולנו על הרצפה, שפוכים, המוסיקה הופכת שקטה ורגועה מסמנת את סוף הסדנה. רותי מבקשת שננשום, נאט, נרגע - אבל אנחנו מתקשים. את הצחוק הזה אי אפשר להפסיק.

כשהגיע הזמן ללכת, אני לוחצת לרותי את היד ואין לי מילים לתאר כמה אני מודה לה, רק חיוכים. אני נכנסת לאוטו וממשיכה לצחוק, מתניעה את האוטו ומתניעה בי את הצחוק, נזכרת בסדנה וצוחקת עוד. חושבת לעצמי שאני חייבת לארגן סדנה כזאת למשפחה ולחברים, מדמיינת אותם צוחקים וצוחקת בעצמי. הלוואי שתמיד אצחק ככה. מאחלת לכם את אותו הדבר – שלא יגמר לעולם.
 

נגה פסו - כתבת תוכן באתרים 'ויי נט', 'תל אביב סיטי', 'טוק טוק','גרינגו', 'בי-שאנטי' ו'מטפלים'.