|
כשפעם ראשונה שמעתי על "פסטיבל פשוט" נחרדתי. הייתי צעירה בכמה שנים, והמחשבה על חבורת ערומים מסתובבים חופשיים, זעזעה אותי. הקונוטציה הראשונה הייתה שהם משוגעים, אולי אפילו חולי סקס מטורפים, אבל מאז עברו כמה שנים ועכשיו אני יודעת לא לשלול על הסף ולהביט על דברים לעומקם.
לפני כשנתיים שמעתי על קבוצת אנשים שנקראת "ריינבו", זו למעשה קבוצת היפים, יחידים, זוגות ומשפחות. שמעתי שהם מסתובבים ערומים, בדיוק כמו החבר'ה בפסטיבל פשוט. הפעם רציתי לבחון את התופעה, וכך מצאתי את עצמי נוסעת לים המלח. הרגשתי כמו חוקרת במסע אנתרופולוגי, והיה לי ברור שאני נוסעת לשם להסתכל מהצד ולקוות שלא יבחינו בי. כשהגעתי, נדהמתי לגלות שאנשי ה "ריינבו" היו לבושים! עוד יותר נדהמתי לגלות שמאוד התאכזבתי. שנה לאחר מכן מתפרסם "פסטיבל פשוט" תחת הסלוגן "כי אפשר ללכת ערומים", ואני נזכרת ב "ריינבוס" הלבושים.
חששות מתגנבות לקראת תאריך הפסטיבל, הפעם אני רוצה להיות חלק, לא עוד חוקרת אנתרופולוגית, אלא חלק אינטגרלי ומשמעותי בעיקר כי אני מאמינה שזו הדרך להיות משמעותית גם בעייני. רוצה להיות שם כול כולי, אבל לא בטוחה שאצליח. לשיקולי למה כן ללכת, מצטרף המיקום – אשרם במדבר, מקום מיוחד בערבה שאימצתי אותו בכל ליבי. אני מסכמת לעצמי בראש, שמקסימום, אם אסבול נורא הרווחתי טיול לערבה שתמיד עושה לי טוב על הנשמה, וגם, אם עדין ארצה למצות את חופשת שבועות - כשמגיעים לערבה, אילת וסיני כבר לא רחוקות. אז אני מצטיידת בדרכון, וכמה לונגים שיהיו הבגדים שלי לכמה ימים הקרובים - איזה כייף זה בלי בגדים, לא צריך להתאמץ, לבחור, והתיק שלי קל ואני כבר מרוצה.
לילה לפני אני נפרדת מהמחשב בכניסה אחרונה לפייסבוק, א' כותבת לי - "להתראות בפשוט! עד שאגיע את כבר תהיי עירומה!", ולרגע אני נבהלת. אני?!?! עירומה?!?! בא לי לפוצץ את התיק בבגדים, לבטל את הנסיעה, להישאר מוגנת מאחורי מסך המחשב, עם הבדים שמכסים אותי כמו תמיד. אבל אני מרגישה שאני עומדת בפני מבחן, מבחן העצמה, אני מרגישה שאני יכולה לצאת מזה גדולה מהחיים או קטנה ונעלמת בתוך עצמי. אז אני בוחרת לצאת, ללכת לפסטיבל.
ביום הנסיעה דרומה אני לובשת שמלה ומוותרת על הבגדים התחתונים – מחאה שקטה שאולי רק אני מודעת אליה, ובכל זאת היא עושה את כל ההבדל. חמסין בחוץ ואני שמחה שוויתרתי על חזייה ותחתונים, לא מבינה למה בכלל צריך אותם בחום הזה. אני מספרת לכ' שנוסעת איתי, במעין חיוך כזה חצי נבוך, חצי מאושר, על המחאה הקטנה הפרטית שלי, כ' צוחקת. מסתבר שלכ' העניין הזה של עירום הוא לא חדש, היא הייתה באירועים שכאלה כשהייתה קטנה, אפילו עם ההורים. עוברת לי בראש תמונה מפחידה, עירום והורים זה הרבה מעבר ליכולתי לספוג כרגע. אני מחליפה את התמונה בשיחה "קלילה" בנושא עירום - "אז מה את חושבת שתסתובבי עירומה שם?", אני שואלת, והחיוך הנבוך מתפשט לי על כל הפרצוף. היא מצחקקת, זה כן או לא, אני לא יודעת, אבל מתביישת לשאול שוב. אני אומרת ש "נראה מה יהיה", ש "נזרום", וש "אני לא מאמינה שאצליח להתגבר על עצמי ולהתפשט לגמרי". השיחה מתפשטת לכיוון אחר, שונה אבל דומה, הנושא הפעם - "למה אנחנו כל כך מסוכסכות עם הגוף שלנו", ואני מגלה שלא רק אני רבה עם עצמי על הדבר הכי בסיסי שלי – הגוף שלי.
אנחנו מגיעות לאשרם, הנסיעה עברה מהר ומרוב שיחות וחברה טובה, נדמה לי שלא הספקתי לעכל את מה שהולך לקרות שם באשרם, ממש בעוד רגע. האוטו נשאר בחוץ, ואנחנו נכנסות פנימה, לעולם אחר, עולם בראשית. באשרם שנראה לי כמו נווה מדבר – פטה מורגנה מושלמת, יושבים אדם וחווה, עירומים כביום היוולדם ואוכלים ענבים. הכול שליו, פסטורלי, הכול בסדר, כאילו לא שמו לב שהם עירומים, שאין להם בגדים! או יותר נכון, שמו לב, אבל ככה, בלי בגדים זה יותר טבעי ונכון להם. אני מחייכת לעצמי ומשתדלת לא לבהות בהם יותר מידי כדי לא להפריע את החופש הזה שהם משדרים. אני מקווה שאני אתחיל לשדר באותו תדר, כדי שלא יהיה פה קצרים באוויר.
לאדם וחווה, מצטרף עוד זוג של אדם וחווה רק בלי עלי התאנה הגדולים כי חם, או אולי כי אנשים אלה עוד לא אכלו מעץ הדעת ולא נותנים דעתם או עושים חשבון לאחרים על איך שהם נראים ואיך שהם לא מתלבשים. הם פותחים שולחן פיקניק מפלסטיק, יושבים, מדברים, משקים שש בש, עניינים כרגיל. מהר מאוד התמונה הסוריאליסטית שמולי נראית הגיונית לחלוטין, הרבה יותר הגיונית מללבוש בגדים. אני מביטה בבגדים שאני לובשת, ומחטיפה מבט לעבר העירומים המאושרים סביבי. אני פה השונה, אני זאת שנותנת יותר מידי יחס לדבר השולי והמיותר הזה שהומצא כדי להסתיר. נמאס לי להסתיר. ואני לא מחפשת להסתתר. בעולם הזה, של "פסטיבל פשוט", אני שנמנעת מלמשוך תשומת לב, מושכת המון תשומת לב באמצעות הבגדים שלי.
בא לי להתפשט, אבל אני עושה זאת בדרכי שלי, קודם מבפנים ואחר כך נראה. בדיוק לשם כך ב "פסטיבל פשוט", כמו בפסטיבלים אחרים באשרם, יש לוח זמנים מפורט של מגוון סדנאות ומדיטציות, אך בניגוד לפסטיבלים אחרים בהם השתתפתי, "פסטיבל פשוט" מרגיש הרבה יותר משפחתי ואינטימי. לפני שהספקתי לקחת תוכניה כזאת, או אפילו להקים את האוהל, מתנגנת מוזיקה מוכרת. זה התיפוף הקליל, השמח והמוכר - מוזיקת קונדוליני שלא מאפשרת לי לוותר עליה, ולמרות שאני מתה מעייפות, האוהל עוד בתיק והרגע נחתתי בעולם חדש-ישן או אולי תנ"כי, אני מצטרפת למדיטצית קונדוליני.
למדיטציה אני מגיעה באיחור קל, וכולם כבר עם עיניים עצומות. אני מתעלמת מהעובדה שרוב הנוכחים עירומים או חצי עירומים – בתחתונים או בלונג רופף ושקוף שעומד ליפול כל רגע, ועוצמת גם אני את העיניים ונותן לנחש הקונדוליני להעיר אותי למציאות חדשה. כשאני פותחת עיניים, אני על הרצפה מחייכת לגלות מחדש את המדבר, החיוך גדל כשאני מגלה מחדש את האנשים ששוכבים סביבי מחויכים, כבר נראים לי פחות עירומים ויותר אנשים. אנשים יפים וזה הכול. עם לונג, או בלי לונג. כשהרוח מזיזה לכל כיוון את שמלתי, כבר לא איכפת לי להיחשף.
במסיבת עירומים גדולה ושמחה, מחזה נדיר, שאפשרי רק בעולם החדש שיצר עבורנו "פסטיבל פשוט", אני מבינה שעם הבגדים אנחנו יותר סגורים וגם יותר מרוחקים. הריקודים, השמחה והזיעה משתלטים על כולנו ולאט לאט עוד ועוד מורידים שכבות אחרונות. האחדות פה חוגגת, כולנו אותו הדבר, אנשים. עם בגדים, בלי בגדים, אנשים. אנשים שמזיעים, יצרים אלוהיים מדהימים ובעלי יכולת להתקרב, להתפשט, לאהוב ולשמוח.
יש קשר שעד "פסטיבל פשוט" לא ידעתי עליו, הקשר בין עירום פיזי לעירום מחשבתי. הקשר טמון בהורדת הבגדים, שמאפשרת להוריד עוד כמה דברים לא נחוצים כמו הפחד ממה שאחרים חושבים, הפחד ממיניות, תפיסות ואמונות שלי כלפי עצמי, ועוד מחסומים שכל כך מיותרים, מכבידים ועוצרים בעדינו להינות ממה שיש, ולהיות, פשוט, עצמנו.
אני עוזבת את הפסטיבל ואת האשרם. פתאום צריך להתלבש, כי בעולם החיצון הלונג לא נחשב בגד. כבר בדרך חזרה, בתחנת הדלק, מוזר לי לראות אנשים לבושים ומוקפדים. אני חושבת לעצמי אם לא נמאס להם לדאוג שהכול יהיה במקום? – לדאוג שלא יהיו שמונצ'ים שיצאו פרועים מהקוקו, שהחולצה לא תשמין, "תעשה בטן" או תקטין את הציצים, ושהשומנים לא יבלטו החוצה מהמכנסיים. אחרי שהסתובבתי חופשייה ומאושרת, עירומה ממחשבות אלו, מרגיש לי מיותר לגמרי לבזבז אנרגיה ולהתייחס לדברים שוליים אלה, ואני לא מצליחה להבין למה להתאמץ כל כך להסתיר את האמת שמתחת, הרי הבפנים זה מה שחשוב. אני מרגישה עירומה כשאני מסתכלת עליהם, וזה מרגיש נפלא. אני מסתכלת לאנשים הלבושים דרך העיניים, ומנסה לראות מעבר למעטפת החומרית, מעבר לבגדים.
אני הולכת ברחוב ומדמיינת את כולם עירומים, מצחקקת לעצמי גאה בי על היכולת לראות באמת. מזכירה לעצמי שכולנו בני אדם, גם הבוס, המורה, מנהל הבנק, השוויצרים והביישנים שבינינו. בעייני אלוהים נוצרו שווים, הוא יצר אותנו ככה, מאותו חומר בדיוק - דם ועצמות, עם מלא רוח ברווחים – היום אני מבינה שכדי להרגיש את הרוח האנושית ולהבין איך ולאן היא נושבת, לפעמים צריך להוריד את הבגדים ולהשאיר את מה שהוא לא חלק מאיתנו מחוץ לתמונה. אני מבינה שדרך הגוף הצלחתי לראות יותר, ולא רק אחרים, אלא דווקא אותי.
נגה פסו - כתבת תוכן באתרים 'ויי נט', 'תל אביב סיטי', 'טוק טוק', 'גרינגו', 'בי-שאנטי' ו'מטפלים'.
|