הקוסם

"כיצד תזמן את הקוסם אל חייך" קראה הכותרת של עיתון הקבלה שבו עלעלתי בעייפות.

היינו אחרי מסע ארוך של טיסה, חניה בת חצי יום באיסטנבול, טיסה נוספת, מונית, חניה בת לילה בתחנת הרכבת בדלהי, נסיעת רכבת ארוכה, ומונית. רישיקש הציפה אותנו בצבעים, קולות וריחות חדשים, ואני הייתי מותשת וחיפשתי מצע נוח להניח עליו את גופי ולהירגע. תרנו אחרי גסטהאוז במשך שעה ארוכה, וכשמצאנו אחד ופרקנו את חפצנו, גילינו שאנחנו בתוך אתר בניה. עובדה זו כמו גם ההתרגשות שאחזה בי לא ממש אפשרו לי לישון. כמה דקות לפני כן, קיבלתי את העיתון מבחור צעיר שעמד בפינת הרחוב ובאמתחתו חבילת גדולה של עיתונים בעברית. בסיפור עצמו, שאת פרטיו אינני זוכרת, מסופר על קוסם שבכל פעם עושה "צ'אק" עם מטה הקסמים ומשהו טוב מתרחש. במשל יש אדם שמזמין את הקוסם אל תוך חייו, ולכן אינו בודד לעולם. בנמשל הקוסם הוא אלוהים.

ברישיקש, סוף מרץ 2007, פגשנו את אלוהים בכל פרט קטן. מטרת הנסיעה המוצהרת היתה לתרגל רוגע (זה דומה ליוגה, רק בלי שום מאמץ). המטרה הסמויה היתה למצוא חתן. כבר בטיסה לאיסטנבול ערכנו איה ואני תצפיות על המועמדים. באיסטנבול טיילנו בשוק ומצאנו כל מה שצריך – טבעת, שמלת כלה, חפתים לחליפת החתן ואפילו רולים לשיער. והכל במחירי מציאה. כשהגענו לרישיקש התחברנו מיד עם שלוש בחורות תל-אביביות מגניבות, כך שגם עניין השושבינות נסגר. רק החתן השתהה, משום מה.

אלא שבוקר אחד, ואני ברישיקש כבר שבוע, ירדתי לי אל המסעדה של "לאקי פלייס" לבדי. ישבתי למדיטציה כשלמרגלותיי נהר רוגש ומרגש. את תשוקתי לאהבה ולשמחה חלקתי עם מי נהר הגנגס. באותו בוקר הרגשתי איך אני זורמת עם הנהר. מבקשת אהבה ומתמזגת בנהר. אחרי שנתיים של בדידות, האמונה שאמצא אהבה התכווצה מיום ליום. עכשיו הייתי הנהר. נשמתי תנועה, התמסרתי לזרימה, רקדתי בשובבות, היתה לי דרך, הייתי חופשייה, והייתי האהבה של היקום.
ואז הגיעה המתנה שלי. הוא היה יפה עד כאב. גוף חטוב במכנסיים לבנים דקים, וגופיה קלה על חזה שזוף ושרירי. שיער ארוך אסוף לעורפו, עיניים ירוקות ממוקדות בכדורי ג'אגלינג אותם הקפיץ באוויר. אחר כך הוא התיישב בדיוק מולי והתבונן בי. הוריד את הגופייה והתחיל לחלל בבנסורי גדול ויפה.
ניסיתי להמשיך במדיטציה, אבל לא הצלחתי. במקום שתזרום בי האנרגיה בקו אנכי, היא זרמה אופקית, ממני אליו וממנו אליי. פקחתי את עיניי וראיתי את עיניו נעוצות בי, לא פלא שלא הצלחתי להתרכז. התבוננתי בגוף המושלם שלו, נאנחתי בשקט. תמיד היתה לי חולשה לחתיכים, ודווקא החלטתי לא מזמן שמספיק איתם, נמאס מהם. הם שחצנים, הם שטחיים, הם לא בעניין של רגשות. איגדתי את כל החתיכים לעם אחד והכרזתי עליהם ברוגז. ככה לפחות בתיאוריה.
והנה הוא יושב מולי ומתבונן בי בלי בושה, אפולו הצעיר, ובינתיים מפטפט עם חברו בצרפתית. התבוננתי בו בחזרה, נועצת עיניים, סורקת אותו מלמעלה למטה ובחזרה. תענוג. "הי, רוצות לראות קסם?" הוא קרא לי ולחברותיי באנגלית רהוטה. זינקתי למקום הפנוי לצידו עוד לפני שסיים את המשפט. הוא הראה לנו את זריזות ידיו בקלפים. מדי פעם נשמעו קריאות התלהבות ומחיאות כפיים, אבל תשומת לבי נתונה היתה לידיו היפות, לפניו המשנות הבעה מדי רגע. מסיט את הקלפים באדישות מעושה מצד לצד, כאילו שנולד עם הכישרון להקפיץ אותם באוויר, ומופתע כשהם מגיחים ממקום אחר. תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו יושבים לבד. "אני מוכרחה להגיד לך שאתה מאד יפה" נפלט המשפט מפי בלי שהתכוונתי ובלי שתכננתי והפתיע אותי כאילו פה אחר דיבר, ולא זה שלי. הוא הודה לי בחיוך ואסף אליו את ידי "אנחנו ביחד, נכון?" הוא אמר לי ואני הנהנתי. כן, זה מה שאנחנו, ביחד.

מאוחר יותר, ידי נתונה בידו, טיילנו לאורך הנהר. הוא טבל במים הקרים, אני ישבתי על החול הרך. הוא יצא אליי רטוב וסמוק ומלא חיים. התחבקנו בשקט, ורק הנהר ושני ילדים הודים עדים למיזוג בינינו.

מאוחר יותר הוא הרפה מידי, קבענו שיחכה לי בערב בפירמידה, מסעדה על ראש הגבעה. את השעות עד פגישתנו העברתי בנחת ושלווה, שכיסו על סערת רגשות גדולה. משהו בי ידע שהחיים כבר לא יהיו אותו דבר, שמעכשיו והלאה זה כבר לא אני, כי אנחנו ביחד. איחרתי מאד לפגישה, את הדרך למסעדה בקושי מצאתי בתוך החושך הכבד. וכשכמעט ויתרתי... ראיתי אור קטן על קצה ההר וידעתי שהוא ממתין. חיבוק קל, נשיקה חטופה "חשבתי כבר שלא תבואי" הוא אמר. שתקתי וחייכתי, מה זה היה עוזר אם לא הייתי באה, אנחנו הרי כבר ביחד... בלילה בלכתנו בחזרה לכפר, הוא שאל אותי באדיבות אירופאית אם אנחנו נפרדים הלילה או שהייתי רוצה שנישאר עוד ביחד, "עוד ביחד" השבתי. וכשהיינו ביחד התרגשות אחזה בנו, של נשמות שלא התראו עידן ועידנים והנה...שוב נפגשות. כי נגענו זה בזה בנוכחות אלוהית.

סיפור האהבה הבלתי אפשרי כמעט שלנו, חוצה היבשות, הגיוני יותר שיישאר כרומן של חמישה ימים בחופשה. "ממתק לחופשה, זה מה שהייתי בשבילך?" כמו שהוא נהג לשאול אותי בהתחלה. אבל הרומן הזה הוא הפך ליחסים אמיתיים. מה שהכריח אותנו לקלקל את הניחוח המופלא של הרומנטיקה, ולהחליפה במשהו עמוק יותר וממשי עם "חיי מדף" ארוכים.

***

היום אני כותבת את ההמשך של הסיפור הזה. ההמשך פחות פוטוגני, זקוק להרבה פוטושופ, ממש כמו החיים עצמם.
היום זאת אומרת שלוש שנים ושבעה חודשים אחרי שנפגשנו שם, מעל הנהר, במקום שקוראים לו "לאקי פלייס". באמת הרבה מזל היה לנו שם ב"לאקי". ג'ון דאן כתב "למצוא אהבה - זה ביד המקרה, אך לשמור עליה - זה מעשה אומנות", ואת זה אנחנו חיים מדי יום.
שלוש שנים ושבעה חודשים שבהם אנחנו "מתאמנים" בצמיחה אישית זה מול זו, בזוגיות. בתקופה הזו למדתי לראות אותו. כלומר ממש אותו. לא רק את הקוסם יפה התואר שהינו, אלא את כל הווייתו על רבדיה העמוקים ביותר. את הצללים האפלים שלו, השדים בארונות, החיה הטורפת שלו, כשהיא חושפת את שיניה. שובר כוסות בכעס, מפר הבטחות, לא מקשיב לי, צודק יותר מדי בויכוח, דורש ממני להיות יותר ככה ופחות ככה. וגם את מתיקות לבו העמוקה מאד, ואת הבוהק המסנוור של נשמתו המוארת. שאילולא היתה נשמתו כל כך גדולה, ודאי לא היה מסוגל לסבול את הצללים האפלים שלי, ואת מלתעותיי החדות בכל אימת שאני חשה כאב, פחד וכעס, כשאני מאשימה אותו, שופטת ומבקרת אותו ונוהגת בו בקרירות.
כל כך הרבה פעמים מאז קמתי לברוח ממנו ולגרשו מחיי. מכמויות החושך שחווינו ביחד ניתן לפרנס לפחות שתי עונות של טלנובלה קורעת לב. אין מנוחה, אין זרי דפנה, אין רוגע. יש תהליך צמיחה אינסופי. ולעתים אנחנו חווים קסם אלוהי - כששני הלבבות נפגשים, אנחנו נמסים זה אל תוך זה לתוך הנצח והופכים לאחד גדול ועצום. ובאותו הרגע לא ברור איך יש מלחמות בעולם, ממה יש לפחד, על מה יש לכעוס. כמו כל דבר, גם רגע זה הוא בר חלוף. והרגע הבא מביא התמודדות. לעתים אנחנו נאבקים עד התשה.
וכשאנחנו שונאים, זה מכל הלב. בתוך רגע משני אוהבים אנחנו הופכים ל"צרפתי מעצבן ולמה לי הצרה הזו" ול"אישה היסטרית חסרת תרבות ולמה באתי למדבר הזה". בתקופות קשות אנחנו מאמינים לסיפור הזה שהמצאנו. אולם כשאנחנו מחוברים לאינסופיות הנצחית של נשמתנו, לאותו קסם אלוהי, אנחנו יודעים כמה היינו זקוקים זה לזה בשביל לצמוח, ונזכרים כמה צמיחה יכולה להיות דבר כואב.

נדמה לי כי "הקורס בניסים" הוא מקור המשפט "האהבה מעלה את כל מה שמנוגד לה על מנת להזדכך". האהבה שלנו מעלה הרבה, ומזדככת לה לאיטה מדי יום...

***

היזהר במה שאתה מאחל אמר מישהו חכם... ואני אומרת שמאז שזימנתי את הקוסם אל תוך חיי – עליתי על רכבת הרים ואין דרך חזרה. ובאמת – כמו במשל על הקוסם, גם הקוסם הפרטי שלי הוא אלוהים, והוא המראה החזקה ביותר שלי לאלוהית שהנני. ויחסינו עוברים דרך כל עוצמותיה של האלוהות וכל רמותיה האפלות והמוארות. ואני אסירת תודה כל אימת שאני חווה או נזכרת בחוויה של הקסם האלוהי, ומלאת שמחה על כך שלא נקטתי בזהירות והקוסם נמצא בתוך חיי.

מיכל שפירא - מטפלת, מנחה סדנאות מדיטציה וסדנאות לאינטימיות. ומנהלת עסק למופעי קסמים www.syl-magic.com