לילה טוב לפיל ולדוב

"אמא, תעשי לנו כמו שאת אומרת לבנות שלך" מבקש בני הקטן שטרם מלאו לו שלוש שנים.

עשר דקות קודם, השעה: שמונה וחצי בערב, שני הנסיכים - הקטן והגדול, בן השש, שוכבים במיטותיהם חסרי מנוחה, מתקשים להיפרד ממני ומהיום שעבר ולהכנס לתנומת הלילה... כבר הקראנו סיפור או שניים, החשכנו את החדר ואמרנו לילה טוב. כבר חלפה סאגת ה- "אמא, תשבי עוד קצת" "לא קצת, הרבה" "מים!" "אמא אל תלכי" והילדים מתגלגלים ומתהפכים ונראה שהשינה רחוקה מהם שנות אור.

לפתע מנצנץ במוחי הייגע רעיון, ללמד אותם 'הרפיה', כמו בסיום של שיעורי התנועה שלי. פעילות קטנה שתשנה את האווירה ותעזור (לכולנו) להירגע ולצלול לתנומה.
אני דולה כמה דימויים שיהיה לילדים קל להבין ולהתחבר לגוף ויוצאים לדרך.

שכבו על הגב ושימו לב לגוף.

תרגישו כמה נעים ונוח לכם, כאילו אתם שוכבים על ענן רך ואתם שוקעים...

שימו לב לכפות הרגליים שלכם ותכופפו את האצבעות הכי חזק שאתם יכולים. ותעזבו, תנערו קצת את כפות הרגליים.

תרגישו את הרגליים שלכם ותצמידו את הברכיים חזק חזק ותעזבו. תנערו קצת את הרגליים.

נפחו את הבטן כמו בלון, עוד ועוד ו-בום! הבלון התפוצץ (להוציא את כל האוויר). עוד פעם.

נעים לנו על הענן... תרגישו איך אתם שוקעים ומרחפים בשמים...

תעשו עם הכתפים תנועת 'לא רוצה' (את זה הם יודעים מצויין) כמה פעמים ולעזוב.

לאגרף את כפות הידיים חזק חזק ולעזוב. עוד פעם.

לכווץ את הפנים כאילו אכלתם משהו חמוץ חמוץ ולעזוב.

לעצום חזק את העיניים ולהרפות.

--

שקט בחדר. הבנים מרוצים. אני יותר שקטה... ואני חשה שטקס מעבר מערנות לשינה נולד כאן הערב.

שמתי לב שלא משנה כמה עייפים הבנים, ברגע שנכנסים למיטות מתעוררת בהם איזו תכונה, אפילו סוג של חוסר שקט, והם כמו מנסים לשתות את טיפות תשומת הלב האחרונות שלנו לפני שנרדמים...

מצויידת בגישה של שיטת אדלר: 'זה לא נגדך זה בעדו', אני מתייעצת בספרות כדי לחקור ולהבין את הנושא לעומק. "רוב הילדים בגיל הגן חשים צורך להירדם בנוכחות אדם אחר ומתנגדים להיות לבד. זו נטייה מולדת המשותפת לנו, לבני האדם, ולכל היונקים. יונקים צעירים אינם נרדמים הרחק מאימותיהם, אלא נשארים קרוב להן כדי לקבל חום והגנה." [ד"ר אלטה סולטר, גם הילד יודע] - אז יש לנו את העניין ההישרדותי – הילדים רוצים את קירבתנו כדי להרגיש מוגנים. "לא רק פחדים גורמים להתנגדות להישאר לבד, אלא גם כל הצטברות של רגשות לא נעימים. ילדים צעירים מוצאים להם תירוצים להתחיל לבכות" ממשיכה ד"ר סולטר וטוענת שאין צורך "להסדיר" את העניינים הללו, ושאם אנו חושדים שמאחורי התלונות מסתתר תסכול הזקוק לפורקן פשוט לאפשר לילד לבכות ולהיות שם בשבילו, "לפעמים הילדים אינם בוכים באופן ספונטני אלא נעשים נרגשים ופעלתנים יתר על המידה בזמן ההשכבה... בדרך כלל הדבר מעיד על הצורך לבכות ולהביע זעם." גישתה של ד"ר סולטר גורסת כי כל תסכול, פחד או רגשות שלא בוטאו ע"י הילד צריכים למצוא פורקן דרך הבכי.

אני חשה כי יכולים להיות שערים נוספים בין ערות לשינה. אם מצטברים בגופנו כל רגשות היום שעבר, ואנו רוצים 'לנער' אותם מעלינו, אפשר לחשוב על תירגול של נשימה, ריכוז והרפיה, אשר יעזרו לנו להירגע ולהרדם. מדוע אצל הילדים זה שונה? הם חווים לעיתים את העולם בעוצמה גדולה יותר מאיתנו ואנו לא תמיד שם לתווך להם. המתחים מצטברים בגופם הקטן ויהיה זה נכון למצוא דרך לשחרר אותם. אצל ילדים עולם הרגש מאד קרוב לרמה הפיזית, וניתן ללמד אותם לשים לב לגוף כדי להקל על תחושות והרגשות. הם לא צריכים תורות ופילוסופיות של 'מודעות' למיניהן, הכל מאד זמין להם ופשוט...

"האופן בו הילד נכנס לשנת הלילה חשוב לצורך ריענון הגוף והנפש" מסכמת את מחשבותיי רחימה בולדווין דאנסי, בספרה 'הינך המורה הראשון של ילדך' – "הירדמות והתעוררות הם שערים לעולם הרוחני, עולם החלומות וההשראה. אופן ההירדמות וההתעוררות שלנו ושל ילדינו יכול להשפיע על איכות חיי השינה וחיי העירות שלנו."

לילה טוב.

מיה מיטב-מגן - תרפיסטית במגע לפי שיטת ספלטר, ממקימי המרכז למודעות הגוף ואורח חיים מיסודה של דר' מרגלית ספלטר. בוגרת לימודי שיטת גרינברג, ארומתרפיה, תזונה כריפוי טבעי לפי יצחק בן אורי ועיסוי תינוקות ונשים הרות. אבל לפני הכל אמא לשני בנים מקסימים.
body-work.blogspot.com