|
"טיפשונת שכמותך! אמרה אן בקול מתנשא, אך באותו לילה שכבה ערה זמן רב ולא רצתה להירדם. דמיונה הער היה מפתה יותר מכל הזיה מארץ החלומות. האם הנסיך האמיתי הגיע סוף סוף? כאשר נזכרה בעיניים השחורות הנהדרות הללו, שכה העמיקו לחדור לעיניה, נטתה אן להאמין שהוא אכן הגיע." (ל"מ מונטגומרי, 'אן שרלי')
אני יושבת בסלון ורואה את כרית המדיטציה ממילֶגה. היא קצת דחוסה מדיי, קמוטה. אם הוא (שם בדוי) עוד היה פה, מזמן כבר היה לוקח אותה למילוי. הוא גם היה בודק שמן ומים באוטו, למרות שהוא חדש. הוא היה דואג לכסות את המראה הקדמית שמאז השטיפה נותרה חשופה (לא ידעתי שיש לה כיסוי).
ויש עוד. לקנות מנורה עומדת לסלון כי הנוכחית נוהגת לחסל ברחשים על ימין ועל שמאל. אבל בעצם הוא לא היה קונה את המנורה, בעצם זה משהו שאני הייתי עושה. אעשה זאת אומרת.
הברחשים והנסיך
כבר כשעברתי לגור כאן הבחנתי באוסף הברחשים במנורה בסלון. צריך לנקות. המנורה גבוהה ולא מתפרקת בקלות כך שצריך גם לעלות על משהו גבוה במיוחד וגם לדעת מה עושים שם למעלה. סיפרתי לחברי הטוב מיכאל על מבחן המנורה. הגבר שיבוא וינקה את הברחשים בלי שאגיד יהיה הגבר שלי. אבל, הדגשתי, זה צריך לבוא ממנו.
וביום בהיר אחד נשרפה הנורה. עכשיו לא הייתה בררה, מישהו צריך לעלות לשם, ואם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יביא את ההר. קראתי לחברי השכן. הוא מיד הגיע, סידר את הפח של החתולים על כיסא, הגביה, הוציא את הנורה והושיט לידיי את הצלחת מלאת הברחשים המתים. עכשיו הם היו בידיים שלי.
יצאתי החוצה ורוקנתי את התכולה בטבע. ואז חזרתי וניקיתי בסמרטוט טוב טוב. אחרי שקניתי את הנורה המתאימה, הוא התקין, השיב את הצלחת למקומה ויהי אור.
בערב שלחתי למיכאל הודעה - אין ברחשים.
מי הנסיך? הוא שאל.
זאת הייתי אני, כתבתי. כנראה שחיכיתי לי כל הזמן.
להציל את הנסיכה
הופתעתי לגלות שיש בתוכי עוד נסיכה שכלואה במרפסת של מגדל. הופתעתי לגלות איך עם כל המודעוּת יש בי עדיין חלק שמחכה לנסיך, לאביר, שיבוא, יחלץ. הוא אמור להבין אותי בלי מילים, לעשות את מה שלא אמרתי, לראות ברחשים מתים ולחלץ גם אותם, ויש לו עוד כמה דברים לעשות.
גם כשלא באמת חסר בי דבר, לא קל לוותר על הפנטזיה. אני אפילו רואה התעקשות לא לזרוק לעצמי את החבל ולצאת, גם אם אני רואה אותו מול העיניים, גם כשיש לי את כל השרירים.
את מרבית המשימות אוכל לעשות בקלות בעצמי, ואני גם עושה אותן. אחרות יעשו עבורי אם רק אבקש. ובכל זאת, יש דברים שאני לא מבקשת. יש כמה פינות בבית שמבקשות תשומת לב, ואני לא מגלה אותן. הן עומדות שם לא מושלמות. תמיד צריך להשאיר לו מקום.
בסופו של דבר, אני תמיד קמה ועושה את מה שאני רוצה ומגלה שלא חסר בי כלום. והוא מבחינתו תמיד מגיע דווקא כשאני לא מחכה לו.
וכשהוא מגיע אני אומרת – נו באמת, לא התגברת על זה כבר?
הנסיך – סקיצה כללית
הנסיך שלי בכל אופן אמור להיות בערך ככה:
לגרום לי להרגיש נסיכה
לא משנה מה
להיות חכם, אפילו מאוד
להבין את החיים
לדעת את אלוהים
מעל לכול
לפעול מתוך הלב
להיות גם רוחני וגם ארצי
לדעת להעריך את הדברים הקטנים
להיות חבר שלי
לדעת אותי בלי מילים
להיות מלא תשוקה, כולה מופנית אליי, אבל לדעת להרפות ממנה כשאני צריכה מרחב
להיות עצמאי לגמרי
לנשום הרבה
לתת לי לנשום
אבל כל הזמן גם לשמור עליי
לאהוב אותי
כך שיהיה לי חופש לגלות את כל הצדדים שבי
בלי שייבהל
לדעת לתקן ולסדר ולארגן ולהיות יציב וחזק ולוחם
אבל גם
להיות רגיש, לדעת לבכות, לחבק, להתחבר רגשית
לא להיכנס לדרמות אבל להיות מכיל ולחבק אותי
בעצם, שלא יהיה נסיך, שיהיה מלך.
אעצור כאן, למרות שזה לגמרי לא הסוף.
הפנטזיה
פתחתי את הכתבה הזאת בקטע מתוך 'האסופית', אחד הספרים שאהבתי בתור ילדה-נערה. כשפתחתי אותו בדיוק במילים האלה אתמול במהלך סדנת כתיבה, חוויתי עד כמה הפנטזיה מושרשת. זאת משאת הנפש של כל ילדה. ההתרגשות הזאת בסיום כל ספר או סרט, כשזה מגיע. תמיד אז מגיע הסוף, כי הכול הושג. האם זה הוא? האם אמצא את זה?
אני מופתעת לגלות שאת האמונה הזאת לא קל לי למחוק, שעליה לא קל לי לוותר גם כשאני רואה את הפנטזיה. כשאני פוגשת גבר אני יכולה די בקלות לאהוב אותו גם בלי כל התכונות שציינתי לעיל. גם אם הוא לא מודל. במציאות אני לא מחפשת מודל. במציאות אני נפגשת. במציאות אני לא מחפשת להכניס אנשים וסיטואציות לתוך תבניות ידועות מראש. להפך, במציאות אני מנסה לפתוח אותן ולגלות ולפגוש את המלך שקיים בכל אחד. ובכל זאת יש חלק עמוק, מושרש, בתוך הילדה-אישה שמחכה לסוף הטוב כביכול. לא גילו לנו מה קורה אחרי סוף האגדה.
פנטזיית הנסיך תמיד תשאיר אותנו חסרות. וחוץ מזה, יש באגדות משהו מאד משעמם, צפוי, סיפור שמוביל אל סוף ידוע מראש. הכול לא צריך להיות מושלם, אבל הכול יכול להיות שלם, עם או בלי ברחשים מתים.
עדכון ברחשים
תוך כמה ימים הם חזרו.
יעל צבעוני - מבעד למילים.
www.mi-la.co.il
|