איך הבראתי מתת פעילות של בלוטת התריס

קראתי לא מזמן שיש בעיות קשות עד כדי פגיעה גופנית עם תרופת האלטרוקסין הוותיקה המשמשת לאיזון של תת פעילות של בלוטת התריס. הבעיות נגרמו עקב שינוי של המינונים בחומרים המרכיבים את התרופה. 

הדבר הנורא הוא שאין שום תחליף לתרופה הזאת, זו התרופה היחידה שעוזרת ומאזנת חולים בתת-פעילות של בלוטת התריס ולכן הם שבויים של חברת התרופות בעניין הזה. אין גם שום תרופה המרפאה את המחלה, זה בדרך כלל מצב שנשאר לכל החיים.

ליבי עם כל האנשים הסובלים, אני זוכרת היטב את הקושי העצום, ההשמנה, כאבי הפרקים ונדודי השינה. והעייפות… עייפות כל-כך גדולה שפשוט בא לשכב על הריצפה ולהפסיק לזוז. ולא נזכיר את הדכאון הנובע מהתסכול וחוסר האונים שמצב כזה מביא עמו. חליתי במחלה לאחר לידת בני הראשון, הרגשתי כמו הכשלון הגדול ביותר עלי אדמות כאמא, משום שלא הייתי מסוגל תלטפל בו בגלל העייפות חודרת העצמות. ואז הגיעו הבדיקות והרופא הודיע לי שמה שיש לי זה דבר "מאוד פשוט" (?) – תת פעילות של בלוטת התריס, זה מה שגורם לכל התסמינים של עייפות, נדודי שינה, השמנה וכו'. וזה מאוד פשוט מכיוון שיש לזה פיתרון תרופתי פשוט – אלטרוקסין. פשוט לקחת כדור כל יום והכל יהיה בסדר.

לאחר אבחון וייצוב התחלתי לקבל מינון של 650 מק"ג בשבוע, זה היה המינון שאיזן אותי ובאמת היה שיפור מדהים בהרגשה, תוך שבוע התחלתי שוב להרגיש כמו עצמי. חייתי בהשלמה מלאה עם התרופה במשך חמש שנים תוך כדי ההריון עם בני השני ועד יום ההולדת השני שלו. אם פיספסתי כדור, ידעתי שהעייפות תגיע – ולכן זה כמעט לא קרה. לא יאמן איך מסתגלים במהירות למשטר חדש כאשר התוצאה של טעות היא כל-כך ברורה, מהירה וכואבת…

בשנת 2007 ראיתי את הסרט "הבליפ" , החיבור בין מדע לרוחניות הרשים אותי מאוד. מצאתי הגיון רב במה שנאמר שם. בעיקר נדהמתי ממישהו שקוראים לו רמטה הנאור שמלמד בבית ספר מוזר שקרא "בית הספר להארה של רמטה". הייתי מרותקת מכל מילה, כל-כך מרותקת ששבועיים לאחר מכן הייתי בדרכי לסדנת מתחילים בית הספר להארה של רמטה בעיירה יילם שבמדינת וושיגטון, נפל לי טוב – שילבתי נסיעה עסקית לעמק הסיליקון עם הדבר הזה – כמובן שלא ידעתי למה אני נכנסת.

זו הייתה סדנא ששינתה את חיי. ב-5 ימים למדתי איך מחשבה יוצרת מציאות – מהבסיס שהוא מכניקת הקוואנטים, דרך התהליכים הנוירולוגים והביוכימיים ועד המימוש במציאות הפיזית. הכל בשפה פשוטה וקלה להבנה עם המחשות ויזואליות והחשוב מכל – תרגול של כל הידע הזה הלכה למעשה במציאות. ראיתי ניסים קורים מול עיני – אני לא מגזימה. זה שינה את כל תפיסת העולם שלי לגבי חומר, ומציאות ומה אנחנו, האנשים הרגילים, יודעים על כל זה.

ההבנה החשובה ביותר שלקחתי איתי מהסדנא הזאת הייתה שאני קובעת את המציאות שלי. למדתי את זה, תרגלתי את זה ועשיתי את זה. זה לא היה סיפור שמישהו סיפר לי, חוויתי את זה הלכה למעשה ולכן זו הייתה אמת בלתי ניתנת להפרכה עבורי. ולא משנה מה דעתם של אנשים סביבי. לצורך העניין – אם אכלתי סחוג, אני יודעת שזה חריף ואף אחד לא יכול לספר לי סיפורים על זה שזה ממש לא (מכירים את האנשים שצוחקים עליך כשאתה מאדים ונחנק? ).

אם זה כך, ואני יוצרת את המציאות שלי (וזו אחריות גדולה מאוד שפתאום נופלת עליך…) אז המציאות הקרובה ביותר זה הגוף שלי. ואם זה כך – אני לא רוצה לקחת כדור כל יום. כדי להרגיש בריאה. החלטתי להשתמש בידע והתרגולים שלמדתי בסדנא כדי לרפא את תת-הפעילות של בלוטת התריס שלי. והתחלתי מסע מדהים ומרתק שכל צעד בו קרב אותי לבריאות. תוך שלושה שבועות התמקדתי בריפוי מוחלט של הבלוטה, גמלתי את עצמי מהכדורים בהדרגה ובסופם הבלוטה הייתה מאוזנת ולא היה לי צורך בשום כדור – מאז ועד היום. כל זה כמובן מתועד בבדיקות דם ובהסטוריה הרפואית שלי.

כמובן שזה לא בא בחינם. כאשר אנחנו רוצים להרפא ממצב של מחלה, לא מספיק לקחת כדור "ולשכוח מזה". הכדור "מתקן" את ההשפעות של צורת חשיבה, הרגל חשיבתי שהוא השורש למחלה. כדי להבריא, צריך "לעבור דירה במוח" כפי שהגדירה את זה ג'יי.זי. נייט המתקשרת של רמטה. להפסיק להפעיל את הרשת העצבית שמייצרת את המחלה ולבנות רשת עצבית של בריאות. את כל זה עושים עם ידע, הבנה ותרגול של מיקוד בדרכים שנלמדות בבית הספר להארה.  

שימו לב – אין ולא הייתה כאן שום המלצה להפסיק לקחת כדורים.

המגנונים הטבעיים היוצרים בריאות (או חולי)

התפיסה של מחשבה יוצרת מציאות כפי שהיא נלמדת בבית הספר, מתחילה מההבנה הבסיסית של הדואליות בין גל וחלקיק ויותר מכך – ההשפעה שיש לתודעת הצופה על חלקיק. זה אולי נשמע מסובך, אבל זה בעצם פשוט מאוד – כש"משהו" צופה בחומר (וחלקיק זה חומר) החומר מתנהג כפי שאותו צופה רוצה שהחומר יתנהג. יש ניסוי מפורסם שהוכיח את זה שנקרא – ניסוי החריץ הכפול (קטע אנימציה קצר שמסביר את זה בצורה פשוטה) . רוב הפיזיקאים אם ישאלו על כך, יתנו הסבר מלומד וארוך שבסופו של דבר מסתכם בזה שאין להם באמת מושג איך ולמה זה קורה.

אז אם ה"צופה" יכול לנהל חלקיקים של חומר – האם ההנחה ההגיונית הבאה היא שאנחנו כתודעה צופה יכולים לנהל את המציאות שלנו? ככל שהתעמקתי בתפיסות ובהבנות של מדע הפיזיקה כך הבנתי שמה שאנו תופסים כ"מציאות" הוא הרבה יותר חמקמק ובלתי צפוי ממה שאנחנו חושבים. אני ממליצה לכל אחד להפשיל שרוולים ולהשכיל את עצמו בתחום הזה כדי לגבש דעה משלו, או שלה – זה הלכה למעשה מסע דרך מחילת הארנב… יש סרטים וספרים רבים שמציגים את הנושאים הללו בצורה פשוטה להבנה.

אוקיי! הבנתי – אז אני כתודעה יכולה לעצב את המציאות שלי. איך אני עושה את זה? איך אני מבריאה ממצב של חולי ותלות בתרופה? ואם זה באמת כך – למה כשאני חושבת על משהו הוא לא מתממש מיד? למה טויוטה חדשה לא נופלת לי על הראש ברגע שחשבתי עליה?

בבית הספר להארה אנו לומדים על התשובות לשתי השאלות הללו.

שאלה ראשונה – איך מבריאים? (ובכלל איך משתנים ויוצרים מציאות חדשה?)

יש מעגל סגור בגופנו המתחיל במחשבה המציתה במטען חשמלי מליארדים של תאי עצב במוח כדי ליצור תמונה, הולוגרמה של הדבר שחשבנו עליו, והתמונה מופיעה באונה הקדמית. כשהתמונה הופיעה, ואנו צופים בה, תאי עצב המחוברים להיפותלמוס ומשכפלים דרכו את התמונה באופן כימי כשרשראות חלבונים קצרות (פפטידים) העוברים לזרם הדם ומשם לכל תא בגוף. זה מומחש בצורה מאוד יפה בסרט "הבליפ". (הקטע הספיציפי כאן). זה אומר שאם אנחנו כועסים – הכעס הזה, הלכה למעשה מגיע לכל תא בגוף. אם אנחנו מלאים שמחה – השמחה הזאת מגיעה הלכה למעשה לכל תא בגוף. כל רגש הוא בסופו של דבר כימיקל שהמוח מייצר ומזרים לכל תא בגוף. זה יכול להיות רעל או תרופה – אנחנו מחליטים.

אם המחשבות שלי בסופו של דבר מתפרשות ונבנות כחומרים כימיים המועברים לכל תא בגופי, זה אומר שכל מה שאני צריכה לעשות זה לבנות את התמונה המתאימה במוח, זאת שתייצר תרופה לבלוטת התריס שלי והתרופה הזאת הרי תגיע לשם עם זרם הדם. זה אולי נשמע מאוד רוחני (והיום זו מילת גנאי…) אבל מחקרים שנעשו בתקופה האחרונה מראים שתדרים, מילים, וצלילים משנים את הדי.אן. אי שלנו… כן זה שנולדנו איתו וחשבו שנים רבות שהוא אינו ניתן לשינוי. (כתבה על המחקר כאן בעברית).

בסדר, אז אם מילים יכולות לשנות את הדי.אנ. אי שלנו, אז אולי אפשר להשתמש בהן כדי "לתכנת" מחדש את החשיבה. ליצור איתן רשת עצבית חדשה שחושבת בריאות במקום חולי, ומייצרת תרופה, במקום רעל. כדי לעשות זאת, השתמשתי בתרגול שנקרא: "הליכת שכונה" המשלב מילים לתוך משפט הבנוי בצורה ספציפית שנאמר תוך כדי הליכה. מכיוון שהוכח שהליכה מעודדת יצירת תאי עצב חדשים, יש כאן אפקט כפול. זהו תרגול שצריך להתמיד בו מדי יום במשך 21-29 ימים – בדיוק הזמן שלוקח לרשת עצבית חדשה ליצור את הקשרים הדרושים בין תאי העצב. לקבע את הקשרים לוקח כחצי שנה.

בנוסף, לכל התאים בגופנו יש מבנה שלדי שנקרא מיקרו טוביולולס (microtubules) או כפי שרמטה קורא להם – קראביולולס.

 המבנה השלדי הזה, שנראה קצת כמו רשת עכביש, מרשת את כל הגוף שלנו, את כל התאים ובכל האיברים והוא רוטט בתדר המועבר מהמוח. המבנה הזה הוא בעצם, כפי שרמטה מגדיר את זה, תוכנית האב של הגוף שלנו, הגוף המושלם. בבית הספר אנו קוראים לו "הגוף הכחול". אחת השיטות בהן השתמשתי הייתה התמקדות ברשתות הללו באיזור בלוטת התריס שלי (לפי הוראות התרגול) . בהקשר הזה יש עושר של מידע ואף תרגולים נוספים אך קצרה היריעה בפוסט אחד קטן…

שאלה שנייה – אז מדוע לא נופלות לי טויוטות חדשות על הראש בכל פעם שאני חושקת בכך?

ובכן, זו עבודה קשה. כן, כן, זה לא שיווקי להגיד את זה אבל זה כך. הרבה יותר קל לקחת כדור מאשר להשקיע זמן מדי יום בתרגול או אפילו סתם לעצור את השגרה ולהתמקד במשהו (שאנחנו בחרנו ורוצים…) .

כשאני מדברת על התמקדות, הכוונה להתמקדות בצורה מכוונת ורצונית, ללא ההפרעה של החשיבה האוטומטית והבלתי רצונית. בבית הספר לומדים מדוע ההפרעה הזו קיימת ומאיזה חלק במוח היא מגיעה ואיך לפנות את האונה הקדמית לדברים שאנחנו רוצים באמת ולא לחשיבה הרפלקסיבית היום יומית. ככה זה נראה בפעמים הראשונות (שנה, שנתיים…) כשניסיתי להתמקד במשהו שרציתי, גיליתי שלמחשבות האוטומטיות שלי יש תבנית קבועה:

אני מתמקדת… מנקה את האונה הקדמית ממחשבות אוטומטיות, מקרינה את התמונה שאני רוצה על מסך האונה הקדמית… שנייה, שתיים, שלוש… (קול לוחש בראשי) כשאסיים כאן אוכל סוף סוף לטעום מהעוגה החדשה… היי!! תחזרי להתמקד! מתמקדת, מתמקדת… שנייה, שתיים (קול לוחש בראשי) שכחת להכניס כביסה, לילדים כבר אין גרביים… טוב, טוב אבל למה עכשיו?! מתמקדת… חוזרת פנימה, מנקה את האונה הקדמית… שנייה, שתיים, שלוש… צריך גם להביא חבילה מהדואר… די כבר! נו באמת… מתמקדת… שכחת מה קרה פעם שעברה שלא הבאת את החבילה בזמן?? היית צריכה ללכת לדואר המרכזי ונתקעת עם האוטו… כן זה באמת היה נורא ואיום, באמצע אוגוסט, שיא החום, חיכיתי שעות לגרר, וכל הזמן היה לי פיפי… הנה, הנה אני חוזרת להווה… מתמקדת… שנייה, שתיים, וייי אני כל-כך צריכה פיפי… מתי זה נגמר ההתמקדות הזאת?!

התמונה ברורה אני מקווה… זו ההתנסות שלי, אחרים חווים דברים אחרים. אבל אני חושבת שדי בטוח לומר שאצל רובנו יש חלק שלא אוהב את העניין הזה של התמקדות ויצירת מציאות, והוא נותן לנו את כל התירוצים שבעולם כדי שלא יפלו לנו טויוטות על הראש… זה לא בשבילי ליצור מציאות… מזיעים יותר מדי… מה פתאום אני אחראית על מציאות שלי? מה גם כשנתקע לי האוטו אני יצרתי את זה? (כן), מה פתאום! זה היה חור במשאבת מים שהרסה את המנוע, בגלל המוסך הדפוק הזה שלא טיפל לי טוב באוטו… כמובן הרבה יותר נוח להיות קורבן במקום לקבל את העוצמה של שליטה מוחלטת במציאות .

העניין הוא, שכדי להשתנות ולהגשים את כל החלומות שלנו – הלכה למעשה – אנחנו צריכים להתמקד. וטווח המיקוד של רוב האנשים הוא בסביבות שלוש שניות…

מה שאני אוהבת בבית הספר להארה זה החיבור המושלם בין התגליות המדעיות המודרניות לידע רוחני עתיק וכל זה לא נשאר כפילוסופיה אלא נלקח אל השדה ונבדק אישית על ידי כל תלמיד בסדנאות עצמן ובחיים. רפאתי את עצמי מתת-פעילות של בלוטת התריס תוך שלושה שבועות. אפילו לרופא שלי לקח זמן לעכל את העניין (הוא כמובן קיבל תמצית של כל הפוסט הזה כששאל איך עשיתי את זה…) וכשראיתי כמה קשה לו לקבל את העובדה שהבראתי, הבנתי מה הצלחתי לעשות.

כל מה שהיה דרוש לי זה הידע התאורטי והמעשי והרצון העז לרפא את עצמי. וזה כל מה שדרוש להגשמה של כל חלום, רעיון או משאלה.

 

בשמת ליבובסקי - מצאתי את רמטה כאשר ראיתי את הסרט "הבליפ" בתחילת 2007. אני זוכרת שבאותו רגע הרגשתי כמו שהרגישו הילדים בנרניה, כאשר שמעו בפעם הראשונה את שמו של אסלן... תחושה של התרגשות ותקווה מול האפרוריות שמסביב. מאז ועד היום אני תלמידה בבית הספר להארה של רמטה וחיי מלאים השראה וקסם. אני משתמשת בידע ובתרגולים כדי לממש את כל מה שאני רוצה בחיי, וזוהי אך דוגמא אחת. אני מעבירה סדנאות יצירת מציאות בארץ לפי שיטתו של רמטה ונהנית לראות את השינוי והאושר הצומחים גם בחיי האנשים שסביבי.
www.ram-israel.com