אי אפשר לסלוח לפני שכואבים/כועסים/מרגישים

סליחה אמיתית מביאה איתה תחושת ניקיון אמיתי ומזכך. היא מאפשרת לחזור לאנרגיות שלנו במלוא עוצמתן, היא מפנה משקעים מהעולם הרגשי, שחוסמים את מקומם של רגשות אוהבים ושמחים.

רבים מסרבים לשחרר מעצמם את המטענים השליליים האלה. מסרבים לסלוח. הם מחזיקים את הרגשות הקשים מוקפאים בתוכם, בטענה שהם לא יכולים לסלוח. אחרים טוענים שאם יסלחו, ישכחו מקומות קשים ואז הם עלולים לחזור אליהם. וטיעון נוסף הוא שלא מגיע לו, לה, להם.

מי שלא סלחנו להם, לעתים אפילו לא יודעים שכך הם פני הדברים. הוא או היא כבר מזמן המשיכו בחייהם. ואין מה להמשיך לצפות להתנצלות מהם, בכדי להסכים לסלוח להם.

מי שממשיך לשלם את המחיר, הוא מי שנשאר עם הרגשות הקשים שחנוקים בתוכו, מבלי לאפשר לתהליך הסליחה לשחרר אותם. רגשות שלא עובדו ושוחררו הופכים לתסכול, מרירות, חנק, חוסר חיות.

****

מהעבר השני, יש סליחה שנאמרת מהר מידי. כי כך נכון, כי כך רוחני, כי ראוי לסלוח ולהמשיך הלאה. אנחנו מסבירים לעצמנו שזה מה שהוא או היא יכלו אז, ואין מה להנציח רגשות שליליים. יש לסלוח, כי אין טעם להרגיש משהו אחר. הסברים שהם כולם שכליים, ולא פגשו את עולם הרגש, מתוך פחד, שזה עלול לכאוב מידי.

סליחה כזו, אינה אמיתית בעיני, היא רציונליזציה, היא הדחקה. והדחקות, טבען להתנקז, עד שיתפוצצו, במקומות וזמנים אחרים, שאינם רלוונטים לעניין. כי בדיוק כמו במקרה שאין סולחים, גם כאן, לא היה עיבוד רגשי אמיתי, והרגשות נשארים קבורים בנו, מחכים לאישור מהלא מודע לפרוץ.

סליחה אמיתית, עוברת דרך ההסכמה להרגיש את הרגשות האמיתיים שעלו בזמן האירוע. בין אם מדובר בעניין ישן, אפילו מילדות מוקדמת, ובין אם על אירוע עכשווי.
סליחה אמיתית נכון שתעבור דרך מקום אגואיסטי לחלוטין, כזה שלא מבין, ולא מנסה להבין את האחר, אלא רק חווה את הרגשות במלוא עוצמם.
משמע, לחוות את הכאב, עד תומו, את הכעס, בשיא החימה, את האכזבה, את כל הרגשות האמיתיים שנכחו. לא לנתח את הרגשות, אלא ממש להרגיש אותם, דרך הגוף.
כי כל רגש אצור שכזה, ממוקם איפה שהוא בגוף, מחכה שנרגיש אותו, בדיוק כמו שהוא, שנתייחס אליו, שנאפשר לו, כי מגיע לו.
ורק כשמסכימים להרגיש את הרגשות והזיכרונות הכואבים, במלוא עוצמתם, הם יכולים לעבור עיבוד והתמרה, ולעזוב את המערכות, הרגשיות, הפיזיות, המנטאליות, הרוחניות.

****

השלב הבא, הוא לקחת אחריות. הדברים מהם נפגענו, כעסנו, התאכזבנו, מן הסתם פוגשים מקומות בתוכנו. אחרת, אף אחד לא יכול היה להפעיל אותם. מקומות פתורים בנו לא יעוררו רגשות קשים, לא יביאו לנו מראות מבחוץ שיכאיבו לנו ויכעיסו כל כך. זה השלב הקשה. להבין שלא עשו לנו, אלא רק הפגישו אותנו עם מקומות פגיעים שלנו.

מיכל גזית – מנחת סדנאות דרך האמן, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת.

gazitmichali@gmail.com