האומץ לאהוב

 לאחר שנה ביחד עם בן זוגי, ניסינו לחשוב על משהו מיוחד שנוכל לעשות. כאשר שמעתי על סדנה בשם "האומץ לאהוב", עם מילאן, תרפיסט שאני מאוד אוהבת ומעריכה, בלי חשיבה מרובה מידי החלטנו להצטרף.

אני זוכרת את החששות שהיו לי לפני הסדנא. חשבתי לעצמי, הכל בעצם בסדר עכשיו ואני מרוצה מהזוגיות שלנו. חששתי שאולי יעלה משהו שישנה את זה, אבל הבנתי שעדיף לפתוח דברים כשהכל טוב, ולא לחכות שמשהו יקרה כדי לעשות עבודה עצמית ולהתפתח.

 וכך, די במקרה (ואולי כמו שאומרים, שום דבר לא קורה במקרה), ארזנו את הפקלאות וירדנו אל עבר 'אשרם במדבר' שבשיטים, להעמיק באחד הנושאים הטעונים והמורכבים יותר בתולדות האנושות- זוגיות.

אט אט התחלנו לפסוע אל תוך מסע קסום ומופלא, מסע קבוצתי, זוגי ובעיקר אישי. העדינות והרגישות של מילאן לתהליך אפשרו לנו לבטוח, להתמסר, ולמצוא את הקצב הנכון לכל אחד ואחת מאיתנו.

אני זוכרת שלקראת אמצע הסדנא עברתי משבר. הרגשתי שאני מחכה שמשהו יקרה, שתגיע איזושהי תובנה, אבל כלום לא קרה. שיתפתי את מילאן והוא ביקש ממני ובן זוגי לבצע תרגיל ביחד, ולאחר מכן הרגשתי שמשהו נפתח.

סך הכל עלו בסדנא הרבה דברים שכבר היו ידועים לנו, או שכבר אמרנו אחד לשנייה, אבל הסביבה של הסדנא אפשרה לדברים להיאמר בצורה אחרת, לקבל בצורה טובה יותר את הצד השני, להקשיב ולראות באמת את מי שעומד מולי והולך לצידי במסע של החיים, לראות את הרצונות, הצרכים שלו וגם את הפחדים, שלא תמיד קל לחשוף. פתאום היה מקום לתקשורת אמיתית וכנה, להסתכלות פנימה, אל עבר מקומות שהיו שם כל הזמן, ופשוט לא שמנו לב.

הבגרות שלי כיום, אפשרה לי לחבק את הילדה הקטנה והפגועה שבתוכי, להבין מהיכן נובעים דפוסים רבים שקיימים אצלי לגבי זוגיות, ולהתחיל לשחרר את ההתניות ממקום שיודע שכיום כבר אין לי צורך בהן יותר.

ביום האחרון, זה קרה - הרגע בו הכל התחבר לי. המדיטציות, השיתופים, החוויות, הכל התחבר בסוף לכדי יחידה אחת, לרגע מסוים בו פתאום הבנתי משהו. כנראה שלפעמים כל מה שצריך לעשות זה לשחרר. ואין שום פעולה אקטיבית שניתן לעשות כדי לשחרר, צריך פשוט להרפות, להתמסר ולבטוח בעצמנו ובתהליך.

היה נדמה שרק התחיל וכבר נגמר, אך ידעתי שעכשיו זו האחריות שלי להמשיך את העבודה הפנימית גם בבית, בחיי היומיום. אני שמחה ומודה על החוויה הנהדרת הזו, על ההבנות והתובנות, על המדבר המדהים והקסום, על המרחב העוטף שיצרנו, על המנחה הרגיש והקשוב, על קבוצה חמה, מחבקת ומאפשרת, על שנתתי לעצמי לבוא, להתמסר וללכת עד הסוף.

אני מודה לעצמי ולקבוצה על האומץ; לבוא להיחשף, לשקף, לחקור ולהשתתף, ובעיקר, על האומץ לאהוב- לקלף את השכבות, לתת לעצמנו להיות חשופים ופגיעים, ולהתמסר, כאילו מעולם לא נפגענו.

סיארי נדיה אננד - יוצרת, זורמת עם הרוח, אוהבת וחיה את החיים...
blog.tapuz.co.il/siarianand