אור יומיומי - מתודעת ראש לתודעת לב
סודות האינטימיות הזוגית
יום רביעי 18 יולי 2018 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק
אור יומיומי - מתודעת ראש לתודעת לב

אור יומיומי - מתודעת ראש לתודעת לב


פרק מהספר החדש "אור יומיומי".

מעבר לקליפות ואל מרכז האור שבתוכנו
בקיץ האחרון, בעקבות פרסום בפייסבוק הגעתי לסרטון יוטיוב ובו אודישן של נערה צעירה לתוכנית כוכב נולד האמריקאית. הסרטון הזה ריגש אותי ומצאתי את עצמי נשאבת באופן בלתי מבוקר לצפות בעוד ועוד סרטים של אודישנים.

מהר מאוד עברתי לאודישנים הבריטיים, שהיו בעיני מעניינים יותר וניסיתי להבין מה כל כך מרגש ברגע הזה של אודישן מוצלח. ניסיתי להבין מה משותף לאודישנים המוצלחים ביותר שזכו לכניסות הרבות ביותר ביוטיוב והגעתי למסקנה שככל שהפער בין מערכת הציפיות של הקהל לבין איכות ההופעה גדול יותר כך ההתלהבות וההערכה גדולים יותר.

ככל שהדמות שעולה על הבמה פחות מושכת במראה החיצוני שלה, בגיל שלה ובנוכחות הכללית שלה, כך רמת הציפיות למופע טוב יורדת, עד לכדי מבטים מובכים של הקהל והשפלות עיניים מפני אודישן לא טוב. המהפך, במקרה של הופעה טובה הוא הקיצוני ביותר וההתלהבות של הקהל גדלה למשמע שירה או ריקוד נהדרים.

הקהל יודע ומוכן מייד לפרגן לכישרון אמיתי ללא קשר למראה המופיע. ברגע שהזמן מתחיל לשיר, בבת אחת מתקלף הקהל מן הסטיגמה או המבוכה הראשונית והוא נכון לתת את כל ההכרה וההערכה למופיע שרגע קודם זלזל בו בשל מראהו החיצוני. המהפך קורה בן רגע ואיתו מעין אנחת רווחה והתעלות. הקליפ שזכה לצפיות הרבות ביותר הוא האודישן של סוזן בוייל.

אישה בת ארבעים ושמונה שנראית קרובה יותר לגיל שישים, לבושה בשמלה לא מחמיאה, והליכותיה פשוטות מאוד. כאשר שואלים אותה מה החלום שלה היא עונה שהיא מכשירה את עצמה להיות זמרת מקצועית, וכאשר שואלים אותה מדוע לא הצליחה עד עתה היא אומרת בכנות שהיא טרם קבלה הזדמנות. המבטים בקהל מעידים על זלזול ומבוכה, וניכר שרוב הקהל סבור שתיכף תעלה לפניו הופעה משעשעת ומביכה.

ברגע בו מתחילה בוייל לשיר מתחולל מהפך אדיר, ועוד לפני שהיא מגיעה לשיא הופעתה הקהל כולו קם על רגליו. ההערכה והתמיכה שהיא מקבלת היא יותר גדולה מזמרת אחרת בעלת איכויות גבוהות, לא רק משום שהיא ראויה לה אלא משום שברגע הזה שבו הקהל משתחרר מן הסטיגמה שלו עליה, זה הרגע שבו נושרות הקליפות ויש מפגש בין לב פתוח של הקהל ולב פתוח של הזמרת. זה הרגע שבו יש רק אור.

הדבר המרגש ביותר בחוויה הזו היא ההזדמנות של הקהל באותו רגע להשתחרר מהקליפות של עצמו והוא נהיה אופטימי, שמח, ומלא תקווה. זהו רגע של השראה ואמונה שהכל יכול לקרות. שהפחם הוא יהלום.

זהו רגע או בו אנו משתחררים מהידיעה המוגבלת שלנו, מסטיגמה ומזהות חיצונית. זהו רגע של התמסרות לפלא של החיים, להפתעה ולאמת. זהו רגע שבו גם הצופה מאמין שהכל אפשרי, עבור מי שמוכן לעמוד במרכז הבמה ולהציג את הכשרון האמיתי שלו.

לראות מעבר לקליפה
רבים מאיתנו שבויים בסיפור החיים המוכר שלנו ובחזות החיצונית של אישיותינו, שהיא בעצם קליפה שהתגבשה כתוצאה מנסיון החיים וחוויות שצברנו. קליפה מוכרת זו של עצמנו, דרכה או תופסים את עצמנו והסביבה תופסת אותנו היא המחסום המרכזי שלנו בפני התגלות, מאחר ואנו שבויים בעולם של מראות שאינו משקף את מהותנו הפנימית.

אחד התפקידים של מטפל טוב, כפי שאני מבינה זאת הוא לראות מעבר לקליפות של האדם היושב מולו. כמו באודישנים הללו תפקידו של המטפל היא לראות את האור הזך, הכישרון, טוב הלב של האדם היושב מולו ולהקרין לו תמונה חדשה ואמיתית של זהותו היפה, המוארת והנצחית.

רוב האנשים המגיעים לטיפול מביאים אינספור בעיות וקשיים איתם צריך להתמודד. בעיות בזוגיות, או העדר זוגיות מיוחלת, פחדים ובעיות שינה, חרדות חברתיות, חיכוכים בעבודה, חוסר ביטחון או הערכה עצמית. המטופלים הלכאורה מוארים יותר הם אלו שכבר עשו עבודה על עצמם והם מודעים לבעיות שלהם. הם יודעים מה עוצר אותם והם באו לטפל בזה.

בדרך כלל הציפיה שלהם ממני היתה שאצלול איתם אל תוך הבעיות ונתחיל לדבר עליהן. הם רצו שאבין עד כמה בעיותיהם קשות וניסו למשוך את האמפטיה שלי לטובת הקשיים הללו. הם כיוונו פעמים רבות את השיחה לעבר, והביאו דוגמאות רבות שהוכיחו שהבעיה שלהם קשה ורוב הסכויים שלא ניתן לפתור אותה אבל הם מנסים.

אותם אנשים הופכים עם הזמן לעבדים של הבעיות שלהם, וככל שהם עושים יותר עבודת מודעות עצמית סביב הבעיות הללו הם מרגישים יותר אחראים ומודעים אבל בפועל שום דבר בחייהם לא משתנה. הבעיות הללו מרוקנות אותם כספית ונפשית, והם כל כך עסוקים בסיפור חייהם שהם לא מסוגלים לראות שסיפור זה הוא מסכת של אשליות המונעת מהם להתחבר למהותם המוארת.

האינטואציה שלי לא אפשרה לי לשתף עם הגישה הזו פעולה. ובלי שהית לי משנה סדורה לעניין הייתי הקהל שכבר מן ההתחלה רואה את טוב הלב והאוצר היקר הטמון עמוק בתוך ליבו של היושב מולי. זה לא אומר שלא ראיתי גם את מסכת ההסוואות, האשליות והשליליות העוטפת אותו. אבל פחות עניין אותי להתעסק בכך.

אישה מקסימה, בת גלי בערך, יפה ומוכשרת הגיעה אלי לטיפול מאחר והחיים שלה היו בבלאגאן בכל מובן אפשרי. לאחר כמה פגישות נראה היה שאנחנו מצליחות לעשות מעט סדר, בעיקר על ידי כך שיצרנו קצת גבולות לכאוס בחייה ויצרנו לה מרחבים בריאים יותר להתקיים בהם.

שבוע אחד היא הגיעה אלי וספרה לי שיש סכוי לקשר חדש עם גבר שהיא מאוהבת בו. אני מאוד שמחתי בשבילה ורציתי שהיא תספר לי על כך עוד ואז קרה משהו משונה. פניה נהיו רציניות והיא אמרה שהיא מוכרחה לשתף אותי במשהו מאוד מאוד רציני. בעייה קשה שמלווה אותה כבר עשר שנים ומאוד קשה לה לדבר עליה. היא לקחה נשימה עמוקה וספרה לי שהיא בולמית ושפעם המצב היה יותר חמור אבל אתמול היא הקיאה. אני זוכרת את הציפיה במבט שלה לזעזוע עמוק מצידי ולתגובה רצינית ועמוקה.

למרות הציפייה שלה חייכתי ואמרתי לה שהיא אישה בוגרת, ושהיא יודעת שזה מזיק לה ולכן אין שום טעם שאני אומר לה כמה חבל ולא בריא ההרגל הזה. אמרתי לה שאני סומכת עליה באופן מלא שהיא תשחרר את עצמה מזה ברגע שהיא תהיה מוכנה, אבל האמת היא שמה שבאמת עניין אותי היה הסיפור על הגבר החדש בחייה ואני מבקשת לחזור ולדבר על זה.

המטופלת היתה המומה מהתגובה שלי. ראיתי את המבוכה על הפנים שלה, והיא שאלה אותי אם זה לא יותר חשוב שנדבר על הבעיות האמיתיות, האהבה החדשה נראתה לה פחות מתאימה לשיחה טיפולית. אני עניתי שאין לי עניין להתערבב בשליליות שלה, ושעדיף שנשים את תשומת הלב בקרן האור הזו שנפתחה כדי להרחיב אותה ולהביא עוד דברים טובים לחייה.

לא היה לה נוח עם התגובה שלי אבל היא בכל זאת שיתפה איתי פעולה. שבוע לאחר מכן היא ספרה לי שמאותה שיחה ועד לפגישה שלנו היא לא הקיאה אפילו פעם אחת. זה כמובן לא סוף סיפור הבולמיה שלה, אבל היה בזה שינוי עמוק ואני קיבלתי תוקף לאינטואיציה שלי.

אותה אישה היתה מכורה לדרמות של סיפור חייה. אני זוכרת כיצד בשיחה אחרת היא הכינה אותי לרע מכל כאשר היא ספרה לי על דוד שהטריד אותה מינית. בכל פעם ההכנה לסיפור היתה דרמטית, והאירועים שהיא הציגה היו מה שהחברה שלנו תכנה כאירועים הלגיטימיים ביותר לשם דרמה. ואני מאמינה שמטפלים רבים ואחראים אחרים היו מתייחסים לאירועים אלו בכובד ראש.

אני לעומת זאת הייתי כמו אדם ששומע את הפצצות נופלות סביבו אבל בוחר להסתכל על האחו הירוק שבצד השני. עשיתי זאת משום שהרגשתי שהדרמות הללו שואבות את כל האנרגיה שלה, שהיא נמשכת אליהן כמו אדם הנמשך לאלכוהול, באופן בלתי בריא וללא בחירה אמיתית.

הרגשתי שהאירועים הללו משמשים אותה להצדיק מדוע חייה בהווה קשים, ושאם אני אתן תוקף ואחזק את הדרמות שלה זה יהיה מהלך הרסני. אלו היו בעיני קליפות, כאשר מה שאני ראיתי לנגד עיני היה אחת מהנשים היפות ביותר, והמוכשרות ביותר שפגשתי.

כולנו מלאים צלקות ואירועים לא נעימים שחווינו. אם איבדנו הורה בגיל צעיר, או אם המורה אמרה לנו שהציור שלנו לא יפה ובכך גדעה את תשוקת היצירה שנתנה לנו כוח חיים, יכול להיות שבכיתה העליבו אותנו, יכול להיות שכילדים הרביצו לנו, שמישהו תקף אותנו ברחוב, שהיינו מעורבים בתאונת דרכים קשה, שחלינו במחלה, ויכול להיות שפשוט לא אהבו אותנו מספיק, לא האמינו ולא חיזקו אותנו כאשר היינו זקוקים לכך.

תהיה הסיבה אשר תהיה, כל אלו הם ארועים חיצוניים שעצבו את הזהות שלנו ושיבשו את היכולת של המהות הפנימית שלנו לזרוח החוצה. הבעייה האמיתית היא שבמקום שנפנה את תשומת ליבנו אל המהות האמיתית הזו ונתחבר אליה, נזין אותה, נעצים אותה ונלמד לבטא אותה מחדש, אנחנו מכורים לפצעים שלנו, לכל אותם אירועים חיצוניים.

כאשר תורות המזרח מדברות על האני כזהות מזוייפת, מלאה אשליות, ועל טבעה הנצחי והמואר של התודעה שלנו, הם למעשה מתארים את הקליפות הללו שאנו מכורים להן ומונעות מאיתנו מלהתחבר לטבע הבודהא שבתוכנו.

הגישה הזו אינה מאפיינת אותנו רק כפרטים אלא היא מאפיינת אותנו כחברה. אנו נאחזים בעבר על מנת להצדיק מעשים לא מוסריים בהווה, אנחנו מתנהגים באחריות על ידי זה שאנחנו לומדים מנסיון העבר, על מנת להצדיק את הפחדים שלנו וחוסר נדיבות לאחר.

מנהיג אמיתי מצליח לראות אל מעבר לעבר, ולהתחבר לאופק חדש. הוא אינו משתמש בעוולות שהתרחשו לעמו כדי להצדיק חיים בפחד ומלחמה מתמידים. יש לו חלום, ובחלום הוא רואה אל מעבר לטבע האנושי השורדני ואל המהות של בני אדם כנשמות מוארות שיכולות לחיות באחווה ובערבות הדדית.

מרתין לותר קינג, גנדי או נלסון מנדלה לא נאחזו בעבר כדי להצדיק את הקורבנות של עמם ולתת לגיטמציה לאלימות. הם התחברו לפוטנציאל של המין האנושי ומשכו את עמם אל עבר פוטנציאל זה. זה לא אומר שהם הגשימו את האחווה הזו, אבל הם חוללו שינוי אדיר שמקרב אותנו לערכים אלו.

אני זוכרת סיפור מקרה נוסף של בחורה שהגיעה אלי, אחרי שהתגברה על מחלת סרטן. היא עשתה זאת באומץ ונחישות, ועל ידי הקשבה לקול הפנימי שלה ובניגוד לדעת הרופאים בחרה את דרך הריפוי המתאימה לה. והיא הצליחה. היא היתה אישה טובה, נעימה ומוכשרת עם כוח פנימי עצום.

היא הגיעה אלי כדי ללמוד לרפא חלקים נוספים בתוכה ולקבל ליווי בתקופה של שינויים רבים בחייה. אני זוכרת שלאחר כחמש או שש פגישות שמתי לב שהיא כל הזמן מצוננת. באופן קבוע היה לי טישיו ביד אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד על תופעה זו, מאחר והיא גם לא העלתה את הנושא לשיחה.

המשכנו להיפגש ושמתי לב שזה לא משתנה. לאחר כמה שבועות, רבע שעה לפני סוף מפגש שקיימנו שאלתי אותה בהערת אגב, מדוע היא כל הזמן מצוננת. היא חייכה ואמרה שמאז שהיא נערה היא מצוננת. החברים שלה צוחקים עליה שהיא תלך לקבר עם טישיו. בגלל שהיא היתה בחורה מודעת ורצינית, היא גם אמרה שכנראה זה שיעור שהיא צריכה ללמוד, ושהיא עדיין לא השלימה אותו והיא מנסה להבין את הצינון הזה ומה הוא משקף.

עצמתי לרגע את העיניים כאילו אני מסתכלת עליה בראייה פנימית עמוקה ובתוכי חשבתי שזה הדבר המשונה ביותר ששמעתי אי פעם. מה אפשר עוד ללמוד מצינון אחרי שש עשרה שנה. לבשתי הבעת פנים עניינית ואמרתי לה שהשיעור הזה הסתיים. שאין לה עוד שום דבר ללמוד מן הצינון הזה והיא משוחררת להמשיך הלאה.

יש הרבה מאוד דברים בעולם שהיא יכולה ללמוד מהם ואין שום סיבה שהיא תמשיך לפתור או לפענח את התופעה המטרידה הזו. הבטחתי לה שהיא לא פספסה שום דבר ושזה פשוט שאריות של משהו מהעבר. הושבתי אותה על כיסא ונתתי לה כמה תרגילי נשימה. במקביל עשיתי לה קצת הילינג. לא משהו מיוחד או עצמתי והפגישה הסתיימה.

כמה שבועות לאחר מכן היא חזרה לפגישה והפעם בלי טישיו. לא אמרתי כלום, כדי לא להפוך את הטשיו  לאישיו שרק יחזיר את התופעה,  וכך במשך שלושה חודשים פגשתי אותה כל כמה שבועות והטישיו נעלם. רק לאחר כמה חודשים העזתי לשאול אותה, מה קורה עם הצינון, והיא אמרה לי שיום אחרי הפגישה שלנו, היא קמה לתדהמתו של בן זוגה בעשר השנים האחרונות בלי נזלת.

זה שאנחנו מודעים לעצמנו ועובדים על עצמנו, לא אומר שאנחנו מוארים. אותה בחורה עבדה על עצמה ונסתה להבין את הסימפטום הפיזי כמשקף קושי נפשי וברמת העקרון זה דבר נהדר, במקביל היא גם היתה במצב של קבלה את הצינון וגם זה ברמה העקרונית נהדר. להיות בקבלה והכלה. אבל השימוש שלה בעקרונות הללו של הכלה ולמידה לא היה פרודוקטיבי משום שהקליפה, או מה שיכול היה להיות צינון קצר הפך לצינון כרוני.

הסיבה שהצלחתי בקלות שהפתיעה גם אותי, לשחרר אותה מתופעה זו היתה שהצלחתי לגייס מספיק סמכותיות כדי להסביר לה שהצינון אינו חלק אורגאני ממנה, שהוא קליפה שאינה שייכת למהותה בהווה, וזאת ביחד עם כמה תרגילי נשימה פשוטים נתן לה את האמון ואת הפרקטיקה לסיים את התופעה המטרידה.

זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה קל לנו להשלים עם תופעות קטנות ומטרידות בעודנו חיים בחרדה מפני פגעים גדולים. כאשר תופעות מטרידות אלו הן חלק מחיי היומיום שלנו בעוד המפגעים הגדולים קשורים לעבר שלנו או לפחד מפני העתיד. זאת במקום להתחבר למהותנו הפנימית בהווה, שהיא המשאב הטבעי והזמין שיש לנו להתגבר באמצעותו על כל מכשול ולהביא את עצמנו לחיים של מימוש ושמחה.

היכולת להבין ולזהות מה בחיים שלנו הוא קליפה ומה הוא מהות חיוני כדי להשתחרר מעכבות, והקליפה לא חייבת להיות דרמטית כמו הטרדה מינית או בולמיה. מספיק שאתה חושב שלהיות מצונן זה חלק ממך, בשביל שזה ישפיע על חייך.

הפלא באודישנים הללו היה הרגע שבו האור האמיתי של המועמדים קרן אל מעבר לקליפות, והם זכו להצלחה, אבל המומנטום העיקרי של הרגע הזה הוא השחרור של הצופה מהקיבעונות שלו והקליפות הכולאות שבו. זוהי השראה. באותו רגע כל אחד מרגיש שגם הוא יכול להיות נפלא ולהצליח.

אנשים רבים יודעים שהם רוצים שינוי אבל הם כלואים בסיפור האישי שלהם וכל כך מזדהים איתו עד שאינם יודעים כיצד להתחיל ומה לעשות. הם לא זוכרים מהי מהותם ומהו הכישרון החבוי בתוכם והם הופכים לצרכנים של ריגושים והתרגשויות שמשחררים אותם רגעית מהכאב של חוסר הביטוי הפנימי שלהם.

להתחבר אל המשאב הפנימי
כל אחד צוייד, בהגיעו לכדור הארץ, באיכויות מיוחדות שיש בכוחן להזין את כל צרכיו הפיזיים, הנפשיים והרוחניים במחזור החיים שלו על האדמה. הקושי נוסע מכך שאף אחד לא לימד אותנו להתחבר אל המשאב הפנימי הזה.

אם נצא למדבר או נתבונן בפרקים של נשיונאל ג'אוגרפיק על יצורים מוזרים החיים בתחתיות של אוקיאנוסים או מקומות שבהם התנאים הפיזיים קשים, נגלה שמקומות אלו מלאים בחיים. היצורים החיים במקומות אלו הם היצירתיים ביותר.

יצורים אלו לא רק "הסתגלו" לתנאים קשים והמציאו פטנטים לשרוד אותם, הם נולדו עם הפוטנציאל ליצירתיות שאיפשר להם להתגבר על קשיי התנאים הפיזייים. הם אינם שורדים במקומות אלו הם חיים בהם. קחו את היצורים הללו ושימו אותם בבית גידול טרופי, מלא מים ואור ומזון והם ימותו, משום שהכשרון שלהם והיתרון שלהם לא יתאים לתנאי מחייה אלו.

בכל אדם קיים מאגר פוטנציאל שיכול לקיים אותו בכל זמן ובכל מקום, לא משנה עד כמה הנסיבות סביבו קשות. מאחר וכל אחד מאיתנו בעל כשרון ייחודי, אין צורך בתחרות מאחר ומה שיביא לי שפע לא יהיה הדבר שיביא שפע לאחר ולכן לא קיים צורך אמיתי לריב על אותם משאבים.

אם כל הצמחים בגונגל יריבו על אור השמש הישיר, לא יהיו חיים בג'ונגל מאחר והם יסגרו את המרחב בתקרה בלתי חדירה של צמרות. אבל אם הפטריות יממשו את הפוטנציאל שלהן קרוב לאדמה באזורים החשוכים, ומעליהן יצמחו השרכים ויהנו ממימוש הפוטנציל שלהם במצב של חצי אור וחצי צל, ואם הג'ירפה תאכל מצמרות העצים והאייל יאכל מן העשב יישאר מספיק לכולם.

אם נהרוג את החיות הטורפות בשביל הפרוות שלהם או מפחד לחיינו ישארו רק אוכלי העשב, אם ישארו רק אוכלי העשב, לא יהיה מי שיבלום את התרבותם, הם יאכלו את כל הירק ואנחנו נשאר במדבר, ומאחר ולא כל היצורים נולדו עם הכשרון לחיים במדבר לא יהיו יותר תוכים, פילים ונמרים.

איני מספרת זאת כדי לחזור על מה שכולנו כבר יודעים, שהכל מחובר וכולנו חלק ממערכת רגישה של צמיחה, איזונים ובלמים. אני כותבת זאת כדי שיהיה ברור שהמשאב הטבעי של כל אחד הוא מושלם ומספיק לקיום בשפע ורווחה.

אין צורך להיות מישהו אחר. השלב בו אנו מנסים לחקות הצלחה של מישהו אחר הוא הרסני מאחר והוא מרחיק אותנו מעצמנו ומהערוץ הבטוח ביותר שלנו להצלחה ומימוש. יש אינספור ספרים בעולם על איך להצליח, והם חשובים מאחר והם מגלים, כמו ספר זה, את העקרונות של הצלחה, של אנרגיה, של תנועה. אבל כדי שנוכל להפעיל את העקרונות הללו עלינו קודם כל להתחבר למשאב הפנימי שלנו ולגלות מי אנחנו מעבר לקליפות.

האם באמת רציתי להיות אשת הייטק או שלמעשה תמיד חלמתי לעבוד עם בעלי חיים? יכול להיות שמה שאני זקוקה לו כדי להיות מאושרת היא קרבה לאדמה ולטבע ולכן תמיד היתה לי התעניינות בצמחים, אבל בגלל שאמרו לי שלא אוכל להרוויח מעיסוק זה כסף התרחקתי מהתחום ונשארתי עם כסף אבל בריאות מעורערת וחוסר סיפוק.

יכול להיות שהאהבה הטבעית שלי לצמחים, אם הייתי מאפשרת לה לגדול, היתה הופכת אותי למומחית לצמחי תבלין מיוחדים ואקזוטיים שיכלו להעשיר מתכונים של מסעדות יוקרה, והיה בזה את כל השפע שאני זקוקה לו כדי להתקיים. רק בגלל שבמבט ראשון נראה שהתשוקה הטבעית שלכם היא לא כלכלית זה לא אומר שזה נכון. להיפך, יש בזה יותר אמת ויצירתיות ממה שתוכלו לשער, האתגר הוא להאמין בכך וללכת אחרי תשוקה זו.

אנשים רבים אמרו לי שמה שהם אוהבים לעשות הוא לא פרקטי ולא ניתן להתקיים ממנו, אז מה הטעם לפנות לכיוון הזה. ויכול להיות שבשלב הראשון באמת אותו אדם לא יוכל לפרנס את עצמו מרכיבה על אופניים.

אבל אם אני אתמוך בו להקים קבוצה של רוכבים שיוצאת יחד לטיולים, ובהמשך הוא יגלה שיש לו יכולת ארגונית טובה, ושבטיולים הארוכים שלו הוא הגיע למקומות שאחרים לא מכירים, ויצר קשרים טובים עם מקומות ארוח, יש אפשרות שאותו אדם יוכל לפתוח עסק חדש. יכול להיות שבמהלך השנים הראשונות הוא יצטרך להמשיך ולהחזיק בעבודה אחרת אבל עבודה זו לא תגדיר את מהותו, אלא תיתן מענה זמני לצורכי הקיום שלו, ותתמוך בו עד שהוא יאמין לגמרי ביכולת שלו להתקיים ממושא אהבתו.

חלק מבעיית המחסור נוצרת כאשר יותר מדי אנשים מאמינים שרק בדרך אחת ניתן להתפרנס או להשיג משהו בחיים, ואז כולם רצים מהר אל אותה באר נפט והיא מתייבשת, בדרך תוך כדי ריצה הם רבים, דוחפים ומפילים אחרים. אנחנו לא נולדנו כדי להיות קורבנות, ולא נולדנו כדי לחקות הצלחה של מישהו אחר.

לכל אחד מאיתנו יש מפתח אישי משלו להצלחה. מעטים מאיתנו מרגישים באמת טובים, ואהוביים וראויים לשפע ולכן במקום להיות במצב של קבלה הם נכנסים למצב של רדיפה. הפשע שוכן בקבלה עצמית וחיבור למשאב הפנימי.

המשאב הפנימי הוא מגוון כמגוון האנשים על פני כדור הארץ. הוא יכול להיות היכולת להקשיב בצירוף של  חוש הומור טוב, וחיבור לילדים. צירוף שיכול בנסיבות חייכם להיות מנצח אם תקבלו אותו ותהיו יצירתיים. המשאב יכול להיות רגישות לטעמים ואהבת אוכל, או גוף פיזי חזק, או יכולת לנסח דברים מסובכים בצורה פשוטה.

אולי אתם מטבעכם אוהבים ללמד אנשים אחרים. זה לא אומר שאתם צריכים ללכת ולהירשם לסמינר למורים. אולי אתם יודעים ללמד אנשים להקשיב לטבע, אולי יש משהו בתוככם שמשכין שלום בכל מקום שאתם הולכים אליו ויש לכם כישרון טבעי לעזור לאנשים לפתור קונפליקטים. המשאבים יכולים להיות בכל תחום. ומה שאתם תזהו ככישרון הייחודי שלכם, בתחילת הדרך הוא רק קצה חוט של סיפור חדש של מי שאתם יכולים להיות והדרכים שאתם יכולים להתממש בהן.

לינק להורדה חינם של כל הספר "אור יומיומי"
 


שלומית זהר - מדירכה רוחנית מתקשרת והילרית. מורה למדיטציה והעצמה אישית ומרצה לסדנאות מודעות והעצמה.
www.tribalhealing.co.il


מאת: נחמה יום חמישי 20 דצמבר 2012 14:56
שלומית יקירתי,
רציתי שתדעי עד כמה אני אוהבת את מאמריך. תמיד - מדויק, מפוכח, אמיתי ומהלב.
רוצה לחלק אתך מחשבות על מקום עבודתי. אני עובדת בשיקום באומנות עם פגועי נפש. אצלם, כמעט ואין קליפות - עובדה שלפעמים פוגעת בהם - כי גם מנגנוני ההגנה שלהם כמעט ואינם. אנשים רבים בחברה מתייחסים אליהם כאל אותם "יצורים מוזרים שחיים בתחתית האוקיינוס". במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בו אני עובדת,הם מתקבלים באהבה. האהבה שהצוות עוטף אותם בה - גורמת לנפשם להרגע. במשך השנים (ולמדתי לא מעט מהם) גיליתי את הכשרון הטבעי שלי לנחם, להבין, להתבונן ולהקשיב מעבר למילים. למשל : יש אצלנו בחור שבאופן קבוע הוא פסיכוטי, אבל כל יום הוא גומר ציור גדול - ומוכר אותו בסכומים ניכרים וזה עושה לו טוב. אבל גם רמות הסבל הן כמעט בלתי נסבלות, ולפעמים תוך כדי פגישה עולות לי דמעות בעיניים. למשל: אשה שבילדותה סבלה מהתעללות נפשית ופיזית (שמו עליה מגהץ חם, כיבו על גופה סיגריות), בנערותה עברה בין משפחות אומנות - שברובן ניצלו אותה. בגיל 26 הפכה לנשאית איידס ושנתיים לאחר מכן לפגועת נפש. והאשה הזאת מציירת מדם ליבה. ואני שם לידה, הרבה פעמים לא מדברת, לא מנתחת, רק נותנת לה לבטא את רגשותיה על הנייר או בחימר. הלב נחמץ.כמו שכתבת: אני מנסה לגלות להם את יחודיותם שהם "מערכת רגישה של צמיחה, איזונים ובלמים", אבל יש כאלו ששקועים כל כך בעולמם שאינם יכולים להקשיב למילים - ולכן הכלי הוא מגע על הכתף, או אם אפשרי - ליטוף של השיער, ויצירה, הרבה יצירה. ויש לציין שהרבה מהמשתקמים כשרוניים באופן מיוחד - ושבמקום מוגן כמו אצלנו - הם לפעמים מתחילים לפרוח.לפעמים לשאלה: למה יש סבל כזה בעולם - אין תשובה (ולא חשוב אם אומרים שהנשמה ירדה לעולם לשם תיקון). בעיני התשובה של אלוהים לאיוב שהיתה: מי ברא את הלויתנים? מי ברא את האוקינוסים? וכיוצא בזה.. אינה אלא התחמקות מהתשובה האמיתית (שאלוהים אולי אפילו התבייש בה) שהיתה:
" בסה"כ התערבתי עם השטן על מידת אמונתך"..
שלומית - הייתי רוצה לציין את האימייל שלי ברשותך, למקרה שיש אנשים שירצו להתייעץ או להתחלק אתי בכל דבר שהוא. והמייל: neshama1@smile.net.il
המון תודה לך
ושתהיה לנו שנה חדשה מלאת אור ואהבה
נחמה
מאת: שלומית יום שני 24 דצמבר 2012 17:31
הי נחמה יקרה

את עושה עבודת קודש. זה לא פשוט לשמור על האור ליד כל כך הרבה סבל. ואני כל כך מעריכה אותך על היכולת שלך להיות שם. ואני חושבת שזה כל מה שנדרש מאיתנו בעולם. לא משנה מה אנו עוברים ומי על ידינו. עלינו להיות נוכחים. לא להעלם ולהתמודד עם מה שייש. יש צער ויש שמחה, אבל וקושי, ואהרבה אהבה. ומה שחשוב זה שאת שם. מילים בסיטואציות שאת נמצאת בהן הן ריקות. וגם השאלה למה, מסיחה את הדעת מן האהבה, משום שהיא מבטאת ספק. את שם. ואת מדהימה בשל היותך שם, וזה המקום שלך כרגע. והם שם, והם מדהימים בשל היותם שם, ומדהים שיש אנשים כמוך שנותנים להם ריפוי. ריפוי באמניות הוא מהיגעילים והאמיתיים ביותר משום שהוא מחבר אנשים ליצירה, ומשחרר אותם לרגע מעצמם.

תודה רבה שכתבת לי וששתפת אותי

איני יודעת אם יצא לך, אבל את מוזמנת להיכנס לאתר שלי ולקרוא את הספר שכתבתי. הספר הוא חינמי ומופיע על דף הבית. כל שעליך לעשות הוא להקליק על הכריכה. ואולי שם תמצאי עוד תשובות לשאלות שאת מעלה.




סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
סודות האינטימיות הזוגית
 

מדיטציות אונליין
סודות האינטימיות הזוגית