ילד של מי אתה?
שבת 21 אוקטובר 2017 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק
ילד של מי אתה?

ילד של מי אתה?


"ילדיכם אינם שלכם..."
בטח כולם מכירים את השיר הזה של ג'ובראן חליל ג'ובראן, שיר מקסים בו הוא אומר שילדינו אמנם באו אלינו אך אינם רכוש שלנו.  ביחסים שלי עם נעם, הילדה הגדולה שלי, אני מוצא בעצמי הרבה פעמים את הדפוס ההפוך ממה שג'ובראן ממליץ. 


אני מוצא את עצמי מצפה ממנה, למשל שתכבד אותי, למשל שתעריך כל מיני מאמצים שאני משקיע למענה והופס... אני עוצר במבוכה ואומר לעצמי "הלו, מה קרה לך? התבלבלת לגמרי ?!" כן, התבלבלתי, חזרתי אחורה לאותה תפיסת הורות שבתוכה גדלתי, שבתוכה אני מניח גם אתם גדלתם, זו שכבר מזמן מזמן החזיקו ממנה יוצרי עשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך..."

אני רואה הרבה ילדים מסביבי  שרגישים וקשובים להוריהם. אלה ביטויים לקשר שמושתת על אהבה ורגישות. לא כבוד. הרי כשאני מגיע למצב שאני דורש שיכבדו אותי ברור שבואתו רגע אני לא מכבד את עצמי.

ההסכמה של הורים לכבד את ילדיהם, לא לקחת אותם כמובן מאליו, לראות את יחודיותם, ללמוד את ההגיון העמוק שבכל קושי שלהם ולהקשיב ולהתייחס ולהשתנות מתוך כבוד לעצמם ולייחודיותם (של ההורים) אלה בעיני המרכיבים שנותנים לילדים לגדול באוירה של כבוד (כלומר רגישות) ומתוך כך מאפשרים להם לתת את אותה רגישות – שמאד נעים לתת אותה לכל אדם כולל הוריהם - בדרכם המיוחדת ובזמן המתאים.

המשפחה כמנגנון שליטה
מה שאני מבקש לספר לכם כאן זה שבתרבות שלנו, גם אם בצורה סמויה ומעודנת ביחס לעבר, ילדים עדיין נתפסים על ידי הוריהם כרכוש. נדמה לי שגם היום ביחסינו עם ילדינו ועם הורינו אנו משמרים תפיסה שמקורה בזמנים קדומים, זמנים שבהם הצורך לשרוד קבע את תפיסת העולם, זמנים שבהם מתוך הכרח קיומי ילדים באמת נתפסו כרכוש של הוריהם.

במחקר קטן ומאד לא מדעי שעשיתי גיליתי תופעה מעניינת. תמיד כשהאבא או האמא הזקנים חולים, או בודדים, מידת הנאמנות וההשקעה של ילדיהם בלהיות לצידם ולדאוג להם עומדת בקשר הפוך למידה שהרגישו אהובים על ידי ההורים בילדותם. במילים אחרות ככל שכילד אני פחות מרגיש שהורי אוהבים אותי כמו שאני, כך בבגרותי אני יותר מנסה לקבל מהם בכל דרך אפשרית את אותה אהבה, או למעשה, את התחליפים שלה.

זה מונצח בהמון סרטים אמריקאיים, אותו רגע סוחט דמעות שבו האבא הנוקשה והמרוחק מחרחר במיטתו, ובנו שסועד אותו מביט בו והדמעות, דמעות גבר, זולגות מעיניו, ואז, רגע לפני הכתוביות, האב מפליט מפיו את מלות הפרס הגדול "תדע שתמיד אהבתי אותך" והבכי מתפרץ, הקהל גונח בדמעות התרגשות וסיפוק, cut .איזה קשקוש...  

התפקיד שלנו כאמא ואבא זה לתת. לתת את עצמנו. זו מהות ההסכמה שלנו להעיז ולהזמין מישהו שיבוא ויהיה הילד שלנו.   

התפקיד של ילדינו, וגם התפקיד שלנו כילדים של הורינו - ולא משנה בני כמה אנחנו - זה לקבל. לקבל אהבה.

הורים אמורים להכיל את ילדיהם כמו שהם - ילדים אמורים לדרוש ולצפות מהוריהם שיגדלו וישתנו עד שיתנו את האהבה הזאת שעליה התחייבו כשבחרו להיות הורים.הם לא אמורים להכיל אותם כמו שהם. הפלא של הילדות הוא האפשרות להיות תלוי ולבקש ולקבל מבחוץ, מאמא ואבא את כל צורות האהבה שאנחנו זקוקים להן.

מי שמקבל את זה כילד יכול להפסיק להיות תלוי ולהתבגר. מי שכילד מצפים ממנו שיתן משהו, להוריו, לא בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שזה נחוץ להם הופך להיות אחראי להוריו ובמידה רבה מתיתם. ילד שמרגיש חייב לתת משהו, בהרבה מובנים כבר אינו ילד. זה מין היפוך תפקידים אכזרי ומאד מאד נפוץ.

מישהו שסיפר לי על הקשר שלו עם אביו ודימה את היחס של אבא שלו לתנודות הירח. כשהיו מתנהגים עם אבא שלו בעדינות, בלי לחצות את הגבולות שלו פוגשים את הצד המואר שלו וזכים לקבל אהבה עצומה ונפלאה. אם מתנהגים אחרת, פוגשים את הצד החשוך - ואז כדאי להתרחק, ולהיזהר.

זה כואב ועצוב. הדחף חסר הפשרות של כל ילד בריא לקרוא למה שהוא מקבל מהוריו אהבה ולבטוח בזה מאפשר להורים - בדיוק כמו לאלים בתרבויות העבר – להכניס לשם, תחת הכותרת הזאת – אהבה - כל מה שמתאים להם. אותו דחף בריא של הילדים לחוש בטחון עם מה שיש, הוא שגורם להם להאמין שמה שקיבלו מהוריהם זו דרכו של עולם.

כמו אותה אשה בשנות השלושים שלה שסיפרה לי שאביה היכה אותה, שאלתי מתי הוא הפסיק אז היא אמרה, "אה, בערך כשהיה בן 72 קצת לפני שמת הוא הפסיק כי כבר לא היה לו כוח לזה, אבל אני לא כועסת כי אני יודעת שזאת היתה הדרך שלא לאהוב אותי".

משפחה חדשה
מתי שהוא מגיע הרגע להתבגר. מתי שהוא יכול כל אדם לקחת אחריות על חייו, להסכים ליצור את העולם של עצמו ולהזמין לתוך עולמו ילד שהוא מתחייב לתת לו את אהבתו. מתי שהוא כשמסכימים להתבגר מגיע גם הרגע שאבא ואמא ימותו. כן שימותו.

לא באמת ימותו (למה לפגוע סתם?) אלא תפקידם כהורים הוא שאמור למות. במערכת יחסים שבה הורים רואים את האהבה שלהם לא כמו הירח - שנותן אור בתנאי שהגיע הזמן- אלא כמו השמש שלא משנה איך אנחנו מתנהגים וכמה אנחנו מזלזלים בה (קרם שיזוף וכו') כל יום היא באה ומאירה ונותנת לנו את אהבתה בשפע צורות ויצורים, במערכת יחסים כזאת ברגע שהתבגרתי הורי משחררים אותי להיות ולתת ולבחור את מה שמתאים לי.

אם יצא שאבא או אמא הם כאלה אנשים שמעומק הלב אני בוחר בהם כשותפים לחיי, בגלל מי שהם ובגלל שכייף לנו ביחד, אז מצוין ואם זה לא כך אז אפשר פשוט להיפרד, הרי לכל אדם בוגר, גם לי וגם להורי יש המון אפשרויות טובות עם מי לחיות ועם מי לחגוג ואת מי באמת מתאים לי לשתף בחיים שלי.

המחשבה שילדים והורים צריכים לחיות ביחד וערבים זה לזה לנצח מקורה בתרבויות שבהם גם היה הכרח קיומי להישאר ביחד, גם קרבת בדם היתה באמת הבסיס היחידי לנאמנות של אנשים זה לזה וגם, יותר מהכל, לא היו הבדלים ממשיים בגישה לחים בין דור לדור.

היום יש להרבה מאיתנו אפשרות (וזה גדל וגדל כשבוחרים בזה בלי רגשי אשמה ) לחוות הרבה יותר פשטות וקבלה ומשפחתיות מאנשים שהולכים איתנו, חברים, שותפים מאשר עם הורינו ודודינו וסבינו. בטח כולכם מכירים את ההרגשה הזאת בכנס מישפחתי שדומה להרגשה בכנס מחזורים אחרי עשרים שנה "כן, עברנו משהו ביחד, יש זיכרונות, יש איזשהו קשר לא ברור, אבל מה לכל הרוחות אני בכלל עושה בכלל !?".

נדמה לי שככל שמסכימים להדוף את תבנית השליטה, לא לקבל כמובן מאליו את רגשות האשמה ולא עסוקים בלהתחשב במגבלות של ההורים שלנו, כך גדלה ומתרחבת האפשרות לפנות מקום לאהבה בתוך מערכות היחסים המשפחתיות, וכך גם נפתחת לילדינו האפשרות לגדול באוירת משפחה שאולי לא כולם "משלנו" בתוכה אבל אף אחד שם לא מצפה מהם לשום דבר, וכל חיבק הוא חיבוק ואהבה שם היא משהו שפשוט נותנים.
תודה.


שי אור - מלווה מבוגרים בתהליכי צמיחה , יועץ להורים בגישה שיצר "הורות כמעשה ניסים" יצר יחד עם אורית (פיול) אור את הדיסק החדש "בדיוק בדיוק כמו שאני - שירים למי שמקשיב.
bidyuk.co.il





סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
 

מדיטציות אונליין