איננו מרגישים שאיננו מרגישים
קוסמיק לאברס מסע
שבת 16 דצמבר 2017 הפכונו לעמוד הבית צרפונו למועדפים הירשמו לניוזלטר הצטרפו אלינו לפייסבוק
איננו מרגישים שאיננו מרגישים

איננו מרגישים שאיננו מרגישים


כולנו מסתובבים עם כאב סמוי אשר מתנהג דרכנו ומפעיל אותנו באופנים שהשכל המודע איננו מבין. גבר צועק על הבוס ומצטער על זה, אישה נפרדת מבן-זוג ומתחרטת. זהו השריון הרגשי שמחד מגן עלינו מלהפגע מהעולם, ומאידך גם אוטם אותנו מלהרגיש את עצמנו. יסודו של השריון הרגשי - כמובן בילדות.

התיאוריה שמאחורי תראפיית "הילד הפנימי" טוענת שהילד במהותו הראשונית הוא ישות שלמה ובלתי מפוצלת. אנרגיית החיים שבגופו מביעה את עצמה בספונטניות דרך דחפים נטולי שליטה

כאשר הילד כועס הוא צורח, כשהוא מאושר הוא גם צורח, הוא מתרוצץ כל היום בלי הפסקה ואז נופל עייף ונרדם כמו בלוק, אין לו נדודי שינה, הוא יונק מאמו בלי שום "בבקשה" או "תודה" (לפעמים אפשר לראות עולל מתנפל על אמו, מפשיט את חולצתה ותובע את מזונו בפראות ממש) הוא תוקע גרפצים, פוקים, משתין ומחרבן בפני מטפלו בלי בושה או התנצלות.

אט אט תהליך החינוך והלימוד מתחיל לעצב את האנרגיה הנפשית של הילד הוא לומד לשלוט בדחפיו. להשתמש בסיר, ללבוש בגדים, להזהר מסכנות בבית או בכביש. באלף דרכים הורינו אימנו אותנו להסתדר בעולם בכוחות עצמנו. תהליך האימון הזה נעשה ע"י ההורים והגננות בישירות ע"י ציווים ואיסורים, או בעקיפין ע"י נתינת דוגמא

כך או כך, בכל אופן שבחרו המחנכים לאלף אותנו, זהו תהליך שעוצר את זרימת האנרגיה הגולמית הטהורה של הילד ומנתב אותה מחדש. באנגלית התהליך הזה נקרא "conditioning", ובעברית "התניה". בתהליך זה האנרגיה הבלתי מותנית מתחילה לקבל צורה והילד לומד להתנהג בהתאם לצרכי החברה: יש זמנים לאכול ולשחק, יש זמנים לישון, יש דברים שמותר להגיד, יש דברים שלא, יש נימוס, מוסכמות, דרך ארץ

לעיתים הדרך בה הילד מעוצב היא אלימה וכואבת, לפעמים הוא עובר זאת בחן והומור אבל כך או כך, אין מה לעשות, האדם כיצור חברתי חייב ללמוד לשלוט ולהתנות את זרימת האנרגיה הטבעית שלו, ובמקרים רבים אף לבטלה כליל ולהתכחש אליה. אלא שבכך נוצר פיצול יסודי בין ה"אני הטבעי הטהור" שהיא מהות הנפש לבין ה"אישיות הנכונה" שהיא הקליפה החיצונית.

בין שני אלה המקום שנפגע באופן עמוק ביותר הוא עולם הרגש. שם הנזק הגדול ביותר קורה: אל תבכה, אל תצרח, אל תכעס, אל תהיה עצוב. אף אחד לא זוכר איך בגיל 2-3 האנרגיה הרגשית שלו נחסמה, כאשר היינו חייבים לבלוע את הדמעות, לחנוק את הכעס, להסוות את הרגשות שלנו, לשים מסכה כדי למצוא חן. חייכנו כשרצינו לבכות, חיבקנו כשרצינו לברוח.

מורה שלי פעם סיפרה לכיתה, ואינני יודע אם זה אמת, שנתנו פעם לאתלט כלשהו משימה לשחק יום שלם עם ילד קטן ולחקות את התנועה שלו בדיוק: להתרוצץ כמוהו, להתגלגל איתו, לקפוץ למעלה ולמטה, לשבת לאכול ביחד ולקום כשהוא קם, לעשות הכל בדיוק באותו האופן. כמובן שהילד נהנה מהזמן שהוא בילה עם החבר הגדול והחזק שלו אבל האתלט סיים את היום גמור הרבה לפני שהקטן נפל.

גם אם הסיפור הזה הוא הגזמה, הוא נשמע הגיוני. הקטנים מחוברים למאגרי אנרגיה אשר אנו, המבוגרים המותנים התנתקנו ממנה

התזזיתיות של הילד מתישה את ההורים. ואם הם אינם מחוננים בתועפות הכלה וסבלנות אינסופית, יבוא הרגע שהם יאלצו מתישהו לשבור לילד ההיפר-אקטיבי את התנועה של הבלאגן. או בכוח או במניפולציה. או בגערה ואיום או במתיקות ופיתוי. ומה ההבדל? ששתיהן יכולות להיות גרועות כטקטיקה יחידה. הורה שרק כועס יוצר ילד פגיע. הורה שרק אוהב יוצר ילד פוגע

בספרי החדש "תסמונת המושיע" אני מנתח את דמותו של הילד שקיבל יותר מידי אהבה מאמו, שהפך לגבר שאינו יודע לאהוב ובכך אני יוצא מהתבנית שטוענת ש"רק אהבה מביאה אהבה" לפעמים יותר מידי סוכר יוצר סכרת

גם אהבה (פיתוי) וגם כעס (ציווי) הן אנרגיות שיוצאות החוצה אל אובייקט, לכן הן משמשות כאנרגיית שליטה. על אף שאהבה נתפסת כמשהו רך ומכיל ואילו כעס כמשהו אלים וסוגר, על אף השוני בינהן, הן נוסעות על אותו הכביש - מהמרכז לפרוורים. מבפנים החוצה. גל של אנרגיה פנימית מושלך החוצה. ולכן ביחסים, אם הכעס נחסם, אז גם האהבה נחסמת

אם האדם לא יודע לבטא את כעסו ואכזבותיו, גם האהבה לא תצליח לצאת החוצה כי יש שם בלוק של כעס כרוני שעוצר אותה. אדם בריא והורה טוב, הוא זה שנע על המנעד בין ציווי ופיתוי, שיודע לבטא כעס וגם יודע לבטא אהבה. "הורה טוב מספיק" בניגוד ל"הורה המושלם", הוא גם מתאכזב, וגם כועס, וגם נפגע, וגם אוהב, מחבק, סולח.

מה זה הורה לא טוב? אותה האמא שאיבדה את בנה בפארק הירקון, ואחרי שהתרוצצה בין המתקנים בהיסטריה על סף דמעות, כאשר הביאו לה את בנה מייבב היא הורידה לו סטירה וצעקה עליו, "למה אתה עושה לי את זה?" 
הילד במקום לקבל חיבוק ולהתמזג בתוך אימו קיבל האשמה, וכאשר נקטעת האנרגיה הרגשית הטבעית של הילד, נוצר פיצול בין המהות לבין התרבות.

הילד אומר לעצמו, "אני רוצה לרוץ למרחבים אבל אני מפחד מהתגובה של אמא", ולענייניו כרגע לא משנה אם הפחד הוא מתגובה קשה של הורה שתלטן או תגובה מניפולטיבית של הורה קורבן יבבן - כל חסימה יוצרת קיבעון. הרצון והיפוכו, התנועה ושלילתה יוצרים שני כוחות מנוגדים בנפש, "מצד אחד זה ממש כיף לרוץ בלי לעצור, מצד שני זה פוגע באמא והיא עצובה

אנרגית החיים יוצאת כנגד עצמה וכששתי תנועות הפוכות יוצאות לכיוונים מנוגדים - כמו בתחרות משיכת חבל של שתי קבוצות שוות כוחות - הילד נתקע, כלום לא זז, הסך הכל הוא אפס ואז האנרגיה נתקעת, מצטברת, לא משתחררת, ויוצרת שריון רגשי. ילד שרוצה לברוח ולהיעלם אבל מפחד שאמו תרדוף אחריו. הילדה שרוצה לצעוק אבל מפחדת שאביה יוריד לה סטירה

השריון הרגשי הוא הסיבה שאיננו מרגישים שאיננו מרגישים. השריון הרגשי מגן על הפיצול בנפש, הוא מעטה הגנה כנגד הכאב של הפיצול. מתחתיו יש ילד רגיש, חמוד, פרוע, ומעליו מבוגר מוחזק, אסוף, עצור. וזה קורה לכולם. כל האנשים בעולם מסתובבים עם פיצול שמפריד בין שני עולמות.

העבודה של ריפוי הילד הפנימי היא ליצור קשר מחודש בין הילד שהייתי לבין המבוגר שגדלתי להיות ואט אט למוסס את השיריון הרגשי.


רפיק: מטפל בשיטת "להוולד מחדש" – מגוון טכניקות מעולמות ריפוי הגוף-נפש לשינוי התניות ילדות.
http://www.re-born-therapy.com/





סקר

מחשבה יכולה לרפא את הגוף?




הצבע!
לילות אהבה במדבר - באנר מגדל
 

מדיטציות אונליין
לילות אהבה במדבר - באנר אורכי