על בראוניז וחשיבות עצמית

ברגע שבו החשיבות העצמית שלי מתחילה קצת, אבל ממש קצת, להתנפח, מייד אני הולכת ועושה איזו שטות נוראה ואיומה שמחזירה אותי בחזרה לפרופורציה, לגבי מידת הצניעות שעלי לשמור עליה. מן חבטה יקומית שכזאת שאני מחטיפה לעצמי מבלי משים, כי מי אני ומה אני בעצם אם לא יצור אנוש פגום ובלתי מושלם בעליל?

זה קורה לי המון. הפיזור הוא עניין גנטי במשפחתי וכולנו לוקים בכך במידה זו או אחרת. אני די שיאנית בעניין, לא שזה דבר להתגאות בו, אבל זה מספק לנו סיבות טובות להתבדח אחד על חשבון השני.
 אמא שלי לא תמיד חשבה שזה מצחיק. שלומיאליות לא נחשבת למידה נחשקת במיוחד בעיניה, ובתור אמא בעצמי אני יכולה להבין לרוחה. אבל זה המצב ובמשך השנים היא למדה לקבל את הדברים בשלוות נפש יחסית, לפעמים זה אפילו מצחיק גם אותה, בייחוד כאשר מדובר בשכחה שאינה שלה.
 
היה זה בוקר שבת רגוע, אותו ביליתי בין בישול במטבח הקטנטן שלי, לבין שיחת טלפון תומכת בחברה המתקשה כרגע במקצת בצעידה במשעולי חייה הסבוכים.
לצערי אין לי עדיין טלפון נייד. כרגע יש דברים חשובים הרבה יותר מכך שעלי לרכוש לעצמי, ורכישת המכשיר הנייד נדחית בכל פעם מחדש. אני טורחת לציין עובדה זאת, מכיוון שהיא גורמת לכך שאת שיחות הטלפון אני מנהלת בסלון, המרוחק מהמטבח תוך קפיצות מכאן לשם לצורך הכנסת/הוצאת מאפים, ולצורך ערבוב והוספת מרכיבים לתבשילים. כמובן שתוך כדי כך אני מתחילה לשבח את עצמי על הוירטואוזיות המופלאה, שאני מפגינה כאן ביכולתי לנהל את הכל בלי שום טעות.

ריח הבראוניז שהכנסתי לתנור נישא כבר באוויר. אני תמיד מוציאה את המאפים לפי הריח ולא לפי הזמן (כמובן שזה יוצר בעיה קלה בעת נזלת, אך למזלי אני לא סובלת לעיתים קרובות מהתקררויות). הנגלה הקודמת שהכנתי זכתה להצלחה מרובה ונבלעה תוך שלושה ימים כאילו לא הייתה מעולם. לא ברור בדיוק איך זה קרה. הילדים לא גרים איתי והם לא אכלו הרבה כל כך כאשר היו כאן, ולמרות שנתתי קצת בקופסא לבן הגדול, וגם הבאתי קצת לחברי לספסל הלימודים, עדיין נותרה ההעלמות של כחצי תבנית ללא הסבר. אלא אם כן אני היא זאת שאכלה אותה בלי להרגיש כלל. אבל זה כפי הנראה מה שקרה. בראוניז טריים מעשה בית, הינם סכנת נפשות של ממש. הם כל כך קטנים וטעימים שפשוט היד נשלחת מאליה לקחת בכל פעם עוד חתיכה.
ההסבר האפשרי השני לכך הוא שפורץ חביב חדר לביתי בעת העדרי, אכל מהבראוניז ונהנה כל כך שהחליט לעזוב מבלי לקחת איתו דבר נוסף (עלילה הזויה למדי שעלתה כרגע במוחי הקודח והמחפש דרך לא להודות בחזירות יתר).

בכל אופן בקשתי סליחה לרגע מהחברה, ניגשתי לכבות את התנור והתחלתי בבישול הבולונז הצמחוני, אני מנהלת שני מטבחים, הראשון צמחוני למהדרין והשני בשרי לחלוטין. לא אלאה אתכם בהשתלשלות העניינים שהביאו אותי למצב אומלל זה, בו עלי לבשל שני נוסחים לכל ארוחה, אך זה המצב. אני מתחילה תמיד בחלק הצמחוני, אין סיבה לכך, סתם, ככה בא לי.
השיחה הסתיימה והמשכתי בבישול ובתבלון של הבולונז האמור. הכל התנהל כשורה עד לרגע בו הגעתי לשלב התיבול. אני נוהגת להוסיף לכל מאכל שיש לו רוטב עגבניות, מעט סוכר להעשרת הטעם וכך נהגתי גם הפעם. אחזתי בידי את צנצנת הזכוכית הגדושה בסוכר אותו שפכתי אליה לפני דקות מעטות מתוך מיכל הפלסטיק בה נקנה. חשוב מאוד לציין בשלב זה, לשם הבנת ההמשך כי את פעולת ההעברה הזאת ממיכל למיכל ביצעתי עוד בזמן הוספת הסוכר לתערובת השוקולד והחמאה של הבראוניז, כאשר הסוכר שהיה בצנצנת הזכוכית אזל. משהו במרקם של הסוכר החדש, נראה לי מוזר כבר אז, אבל בגלל שמיהרתי לטלפון, לא ממש נתתי ליבי לכך. גם העובדה שהסוכר האמור לא ממש נמס, ותערובת הבצק הסמיכה קיבלה מירקם גרגירי משהו, לא נראתה לי תמוהה באותו רגע,  אבל בתוך רוטב הבולונז הדליל יותר כבר אי אפשר היה להתעלם יותר מהעובדה שיש דבר מה מוזר בסוכר הזה.
דחיפת אצבע רטובה לתוך צנצנת הסוכר וליקוק מהיר של החומר האמור אישרה את חשדותיי, אכן לא היה זה סוכר כלל ועיקר. "מה זה יכול להיות לכל הרוחות?", שאלתי את עצמי בתמיהה, "מי האידיוט שמכר לי את הדבר הזה בתור סוכר?" מבט חטוף על הצד השני של מיכל הפלסטיק הריק הבהיר לי את העובדה העגומה. על הצד השני אתם מבינים, היה רשום באותיות שחורות וגדולות "סולת", והאידיוט שרשם אותן הוא לא אחר כמובן ממני בעצמי ובכבודי, כמובן שכאשר הטמנתי את הסולת במיכל הסוכר כדי שפרפרי העש הנכלוליים לא יגיעו אליו להטיל בו את ביציהם. כאשר כתבתי עליו באותיות גדולות ושחורות את המילה "סולת", לא עלתה כלל בדעתי האפשרות הנבזית הזאת, שיגיע הרגע ובו מתוך התנשאות חגיגית של עשייה מקצוענית לעילא ולעילא, תשכח עובדה זאת מליבי לחלוטין. למה שאחשוב על זוטות כגון אלו בעוד ישנם עניינים בוערים בהרבה המונחים על הפרק?
טעימה זהירה וחשדנית ממגש הבראוניז שבתנור, גילתה לי עוגיות בעלות מירקם גרגרי מעט ולא ממש מתוקות. עדיין היה חבל לי להשליך בכל לפח ואמרתי לעצמי: "נראה אם הילדים ישימו לב לשנוי", למרות שלא באמת השליתי את עצמי לרגע, שהם לא ישימו לב. זה סתם ניסיון עקר להציל את המצב, הילדים שלי שמים לב כאשר אני מחליפה להם את פירורי הלחם של השניצלים, בגלל שלפעמים אני לא שמה לב, וקונה "פירורי זהב" במקום הפירורים הרגילים.
ניסיתי לאמץ גישה יצירתית, אולי אוסיף קצת אבקת סוכר מלמעלה, כפי שהציעה חברתי שצלצלתי לספר לה על ההתרחשות המסעירה שקרתה בלי ידיעתנו במטבח בעודנו משוחחות. לפחות זה הצחיק אותה קצת, וצחוק תמיד טוב לבריאות של כולנו.

הבולונז הצמחוני ניצל לשמחתי בדקה התשעים. אמנם קצת סולת פלשה לתוכו, אך לא הרבה וטעמו נשאר כפי שהיה. את הבולונז הבשרי כבר תיבלתי בסוכר הרגיל והגס בו אני ממתיקה את התה. אם לא הייתי משתמשת בסוכר דק טבעי לבישול, יתכן וכל הטעות הזאת הייתה נחסכת ממני, שכן יש הבדל גדול בין מראה של סוכר לבן לבין מראה של סולת, אבל מה לעשות ואני משתדלת לשמור על שימוש בסוכר דק טבעי, שמראהו בדיוק כמראה של הסולת, ואף מרקמם נראה דומה למדי, אבל כאן אני כבר גולשת לתירוצים. האמת היא שאני פשוט שכחנית נוראה ואיומה, ואין לי הרבה מה לעשות בקשר לכך פרט להשלים עם העובדה, ולדעת לצחוק על עצמי בכל פעם, שאני מצליחה שוב לעולל לעצמי תרגיל שכזה.

זה לא היה תענוג גדול לזרוק תבנית שלמה לפח, אבל אם לא נדע לצחוק על עצמנו, אם לא נכיר בעובדה שאנחנו רק בני אדם, וככאלה אנחנו מועדים לעשות שטויות נוראות מידי פעם, מה יוותר לנו עוד חוץ מחיי שממה ודיכאון?
 

מתכון לבראוניז (בלי סולת)

200 גר' שוקולד מריר
3 כוסות סוכר
2 כפיות תמצית ווניל
כוס אגוזים קצוצים (אני מעדיפה בלי, אבל זה עניין של טעם)
300 גר' חמאה
6 ביצים
2 כוסות קמח רגיל מנופה

בסיר קטן על אש נמוכה לשים שוקולד + חמאה, לבחוש עד שנמס, להוסיף את הסוכר ולערבב היטב, להוריד מהאש, להוסיף את הביצים בזו אחר זו, תוך כדי טריפת התערובת מידי הוספה להבלעת הביצים בתוכה, להוסיף את תמצית הווניל ולערבב פנימה את הקמח.
מי שאוהב עם אגוזים שיוסיף בשלב זה מחצית מכמות האגוזים, לרפד תבנית מלבנית גדולה בנייר אפייה, לשפוך פנימה את התערובת (לפזר מלמעלה את יתרת האגוזים, למי שבחר באופציה הזאת) ולאפות בחום בינוני נמוך כ- 160 מעלות משך 25–30 דקות, עד שגפרור הננעץ במרכז העוגה יוצא יבש. לחתוך לריבועים לצנן מעט ואפשר לפזר מלמעלה אבקת סוכר (לא כדי להעלים פשלות, אלא פשוט כי זה נראה יפה יותר ומגרה יותר ככה).

__________________________________________________

טל גבעון-קרלינסקי - אומנית יוצרת ברוח ובחומר.
ליצירת קשר:  talk1@zahav.net.il
לאתר: www.talartdesign.com