|
בתור ילדה הייתי "שטותניקית" גמורה, קשה לומר שהשתניתי מקצה לקצה, אבל התמתנתי (קלות). תמיד נמשכתי לתיאטרון, לבמה. חיפשתי כל הזדמנות לשחק, להופיע, לשיר ולהצחיק. רוב ההרשמות וההפרעות שקיבלתי לאורך כל שנות בית הספר היו בעיקר תוצאה של בדיחה טובה שלחשתי לחבריי בשיעור. "שני ילדה מקסימה אך לא מפסיקה לפטפט" – היה משפט קבוע בקולן המאנפף של כל מורותיי לדורותיהן באסיפות ההורים.
כשהתבגרתי יותר, והגעתי לגיל שכבר לגיטימי להתחיל להשתכר (13 בערך) מצאתי את עצמי בתפקיד "בדרנית אורחת" ומעניקה מופעי "סטנד אפ" לחבר'ה כאילו אני מנסה לגייס כסף כדי להאכיל את רעבי העולם...
אחד הערבים שלא ישכחו מלבי, ערב אחד, בהודו, במסעדה אפלולית בפושקר, חבורה של 20 ומשהו ישראלים, יושבים ושותים (כאשר אלכוהול אסור, כידוע, בעיר הקדושה הזו, ואם כבר יש- אז מפרקים את כל המלאי).
ערב שכזה היווה קרקע נפלאה לבדיחות מפני שבמצבים כאלה גם הגרועות ביותר זוכות לכבוד של מלכים.
תארו לעצמכם סיטואציה: אמצע הודו, אמצע הלילה, חבורה של הפוכים ושיכורים מנסים ללמוד "צעד תימני" ממורה קשוחה (אני...)
חברים, יש פואנטה לדבריי! אמנם הייתי הדבר השני הכי טוב להביא לכל אירוע או מסיבה (אפילו אני לא יכולה להתחרות עם אלכוהול) אבל הוצאתי כל כך הרבה אנרגיה למען אחרים , לרצות אותם, שבסופו של יום, כשבאתי להתמודד עם עצמי - כבר הייתי עייפה מידי... תנועה וריקוד עוד היו ממני והלאה.
ואז הגיע הזמן לבחור. אני בת 23. מה לעזאזל ללמוד לתואר ראשון?!?!
מי לא אמר לעצמו לפחות פעם אחת "אני לא טיפוס של מסגרות, אבל בהן אני הכי פורח..."
אז ידעתי שאני חייבת לעשות את זה, למצוא מסגרת, ואם כבר מסגרת אז שתהיה יפה...
החיידק השובב לא עזב, אמרתי לעצמי ברגישות ובנחישות: אני אלמד משחק!
אבל מה? אני תמיד מתעוררת מאוחר (באוגוסט ככה) ומתכננת רק תוכנית א' שהייתה ללמוד אצל יורם לוינשטיין.
מגניב, עברתי שלב ראשון באודישנים!
לא מגניב, לא עברתי את השלב השני...
מה עושים עכשיו?
טוב, החלטתי, בלית ברירה, ללמוד לתואר ראשון, כמו כולם ואישתו...
מחוסר ההחלטיות שלי נרשמתי לשלושה מוסדות שונים (שעד היום שולחים לי שוברי תשלום בדואר) ועם המזל שלי גם התקבלתי לשלושתם שנייה לפני שמתחילים הלימודים.
ועכשיו נקלעתי לבעיה של עשירים: מה לבחור??
תיאטרון באונ' ת"א - משעמם שם, קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר - נופלים שם קסאמים,
נשאר רק מסלול "תיאטרון מחול" בסמינר הקיבוצים- נראה מקום מגניב, רק מה זה המקצוע הזה בדיוק??
מה עושים עם זה??
מכאן ואילך מתחיל המסע שלי. הכניסה לעולם החדש שגיליתי המאפשר לי להתנסות ולהתפתח, לאזן בין קבלה ונתינה ולגלות לראשונה את השילוש הקדוש של מוזיקה תנועה ונפש.
עד אותה בחינת כניסה ללימודי התואר הזה הקשר הכי ישיר שהיה לי עם עולם המחול היה העובדה שאחותי הייתה פעם מתעמלת אמנותית והייתי הולכת להופעות שלה... זהו.
איזו ילדה לא חלמה פעם להיות רקדנית? להופיע מול באולם ענק, קהל מריע, דחוסה לחצאית טוטו לצד רקדן מסוקס עם גרביונים צמודים שמעניקים נפח והשראה לאן שצריך? בגיל 8 הייתי בדיוק פעמיים בג'אז וחצי פעם בבלט כדי להבין שאני לא בנויה לזה, אולי אחרי 3 קילו פחות אני אפסיק להתבייש להתהלך עם בגד גוף וגרביונים. אתם יודעים איך זה, מה שלא התמודדת איתו בעבר יחזור לרדוף אותך בעתיד.
את ה"כאפה" הראשונה שלי בלימודים קיבלתי כשהכריחו אותי להגיע לשיעורי בלט בדיוק עם אותם בגדים שסירבתי ללבוש בגיל 8. ומילא הגרביונים אבל גם לאסוף את השיער?? קצת הגזימו... שיעור מחול מודרני היה כבר יותר בר עיכול. קוד הלבוש פחות מוקפד (די מגניב אפילו, כמו בסדרה "תהילה"), אבל די מהר הבנתי שזה same same but different.
ואז הגיע שיעור קונטקט אימפרוביזציה. כל יום שני, ב- 8.30 לפנות בוקר, המורה נהג לחבר את האייפוד למערכת ולשים ברקע מוזיקת עולם ואז מתחיל לדבר על נושאים שיותר קרובים ללבי: כובד, זרימה, הקשבה, נשימה...
הרגשתי שאני בסדנת תנועה בפסטיבל רוחני, רק צ'אי שופ, קטורת ומוש בן ארי היו חסרים. 15 בנות ו-2 בנים, נעים, זזים, רוקדים, משתפשפים ומתערבבים אחד בשני, כמו מים, וכל המודעות המיותרת (לזיעה, שערות,שומנים ושאר נפלאות הגוף האנושי) מתפוגגת לאיטה. ואז נשארת מודעות בהירה יותר, לתנועה, לקצב שלה, לנשימה... נכחתי לראשונה במלוא עצמתי. כשפתחתי את עיניי, הן הביטו החוצה בזוית מעט שונה: יותר אוהבת, יותר סלחנית למציאות, והאל יעיד - יותר רגועה.
☼ גיליתי עולם חדש ☼
החלפתי את המאהב הוותיק שלי, מר תיאטרון, במאהבת חדשה- התנועה.
בעצם למה להחליף? הוספתי. למה לא ליהנות משני העולמות?
ליבי גדול להכיל את שניהם...
בריקוד, בתנועה החופשית, כשרק המוזיקה, הגוף והנפש שלי נמצאים במרחב, אני קיימת. ברגע הזה, בהווה - אין לי שטויות בראש וטרדות. בזמן הטהור הזה - לא אכפת לי כמה שיעורים ועבודות יש לי להגיש למחר, או כמה אני חייבת לבנק או התור לרופא נשים שקבעתי לצהריים. לא. אני מאפשרת למוזיקה ולעצמי לקחת את שתינו אל מקום של שחרור טוטאלי, חופשי משיפוטיות וביקורתיות, חופשי ממודעות מביכה.
המוזיקה מתחילה. בעיניים עצומות אני מתחילה לנוע עם המוזיקה. התנועות רכות, ואני עולה עם הקצב המתגבר. כל הגוף שלי בהדרגה מצטרף לתנועה, ואני מרגישה אנרגיה עצומה מבחוץ. אני קופצת ומתפתלת, מחייכת ומענטזת, מזיעה ומשתגעת, מרגישה לאורך כל התנועה כמו בעיצומו של אקט מיני סוער...
אבל מבפנים? שקט מופתי.
עם כל השחרור והטירוף הפיזי, ה"מיינד" שלי שליו, רגוע ובטוח. מודעות טהורה, נקייה, לנשימה, לגוף שלי, לפעימות הלב שלי, לאנרגיות שזורמות במעלה הורידים, במורד העורקים, בקצב מטורף... הגוף הגשמי מתאחד עם הגוף הרוחני, אני משחררת את התודעה מהכלוב הצפוף שבו אני סוגרת אותה כל היום, ונותנת לה לעוף, להתרחב, להתפרס הכי רחוק וגבוה שהיא יכולה. ואני חיה. ואני כאן. ואני עכשיו.
מתוך ההתמסרות לכל ריקוד באשר הוא, ריקוד מדיטטבי, למדתי לאהוב את גופי במלוא מובן המילה, ואני מתכוונת לאהבה אמיתית לכל חלק בי. לידיים, לבטן, לציצים, לטוסיק ואפילו לכפות הרגליים (אין אחד שלא "אוכל סרט" על כפות הרגליים שלו, תודו!) אני באמת מסוגלת לאהוב את עצמי ואת הסובבים אותי, מקבלת אנרגיות פנימה ומוציאה אותן במחזוריות נפלאה כך שאין בי חוסר.
פשוט לרקוד, לרקוד פשוט, פשוט לרקוד עד שאני נהיית הריקוד עצמו (אושו הגדיר את זה יפה).
לפני שקיבלתי את ההבנה – רקדתי "בשביל אחרים". היום אני רוקדת בשבילי בלבד.
למדתי לרקוד מעל העיניים של האנשים. לשחרר את האשליה והמבוכה שכולם מסתכלים רק עלייך. אין. זה לא קיים בעולמות שאני מגיעה אליהם. בכל מסיבה, בכל פסטיבל, בכל מרחב באשר הוא, אני מרגישה את האושר במוזיקה ובריקוד כאילו אני מגלה אותו לראשונה..
אנתוני סטור, פסיכיאטר שהוכשר על פי האסכולה של יונג, כתב בספרו "מוזיקה ונפש" בפרק "מוזיקה גוף ונפש": "הכול מסכימים, שהמוזיקה גורמת התעוררות מוגברת אצל מי שמתעניינים בה ומאזינים לה מתוך ריכוז. במילה התעוררות אני מתכוון למצב של התגברות הערנות, המודעות, ההתעניינות וההתרגשות: מצב כללי של התעצמות ההוויה."
סטור הוסיף והדגיש את ההשפעה שיש למוזיקה על פעולות גופניות.
הקצב מושרש בנו הרבה יותר מההרמוניה והמלודיה של המוזיקה.
הנשימה, ההליכה, פעימות הלב והמגע המיני – כל אלה ביטויים קצביים טבעיים של הוויתנו הפיזית שבעזרת המוזיקה והתנועה ניתן להעצים.
לא חסרים מקומות לאפשר לעצמנו את התנועה.
בכל מקום: פסטיבלים ,טרייבל דאנס המדהימים, מסיבות גרוזיניות, מדיטציות אקטיביות– נטאראז', קונדליני, "התופים הצוחקים" ודומיהן , מסיבות טבע, חתונות, בר מצוות,קונצרטים, באמצע הספונג'ה – ממש לא משנה איפה אתם, כל מוזיקה יש לה את היכולת לקחת אתכם אל מחוזות אחרים, אם תעלו על הטרמפ – זו תהיה נסיעה מדהימה...
התנועה והמוזיקה מאפשרות ביתר קלות להיכנס למצב בו אתם נוכחים עם מחשבותיכם, הפחדים שלכם, התשוקות, היצרים, הרגשות שלכם ודרך התנועה בה אתם משחררים את כל מה שלא מתאים לכם ומטעינים את עצמכם מחדש.
דרך המוזיקה והתנועה, המשחק בקצב ובזרימה מוצאים שפה, לתקשר עם ה"אני" היצרי, השבטי, הפראי שקשור רוב הזמן בשלשלאות הנורמה החברתית, התרבות והמוסכמות ומאפשרים לו לחלץ עצמות, להתנקות מאבק ולהזכיר לנו קצת את קסם ימי בראשית..
גם לשקט ולדממה יש תווים משל עצמם.
בין אם אתם ביער, בים, בבית, או בפקק עצבני באיילון- עצמו עיניים, תמלאו את הריאות באויר,תנשמו, היו מודעים לכל שאיפה ונשיפה, תרפו את הגוף, תשחררו כתפיים, תאפשרו לשלוות הנפש להתפשט בגוף, תתנו למחשבות פשוט לחלוף באוטוסטרדת המוח, תהיו, ברגע הזה, פשוט תהיו. ברגע הנכון לכם, תתחילו לנוע בהדרגה, תאפשרו לתנועה להוביל אתכם לאן שתרצה. ריקדו (אלא אם כן אתם באיילון ואז אני ממליצה לדמיין ..), ללא גבולות, ללא מחסומים, פשוט אנרגיה מרקדת, התמסרו לחוויה, הרגישו אהובים, יפים, סקסיים, חושניים, מאושרים ושלמים בדיוק כמו שהבורא יצר אותנו... בעולם שבו כל הדאגות, כל הצער והבעיות מרגישים בני בית בחיים שלנו, המוזיקה והתנועה מהוות דרך מצוינת למצוא שפיות (או לאבד אותה).
זה לא יחשב חוסר נימוס - לפנות את הדאגות בכוח, אני מבטיחה לכם.
אפשר למצוא את הפינה של השקט, העוצמה והשלווה, אפשר לדבר עם אלוהים ממקום אוהב, אופטימי ושמח.
אין חוקים ברורים, אין תנועות נכונות, אין מוזיקה נכונה, אין זמן מתאים, כי הכול נכון ומתאים בהווה. פשוט להתחיל לנענע את הטוסיק...
לתנועה יש יכולת לרפא.
זו הבנה שקיבלה תאוצה מחודשת בחברה שלנו, המערבית, בשנים האחרונות. למה מחודשת? מכיוון שבשבטים נידחים הנחשבים לפרימיטיביים כביכול (יש לנו דבר אחד או שניים ללמוד מהם) התנועה היא לא רק מותרות או תחביב לשעות הפנאי, אלא היא חלק מהותי מאורח החיים. היא חלק מהדת, הרפואה, התרבות וההווי החברתי שלהם. כפי שגם אנחנו חיינו, בבראשית, לפני שרוב האנושות נסחפה עם זרם הקדמה (לא בדיוק זרם-יותר כמו "צונאמי").
נכון, חיינו הפכו להיות הרבה יותר נוחים ומהירים- אך התרגלנו להתחבר לאינטרנט במקום להתחבר לעצמנו.
בשנים האחרונות, התחום מתחיל לקבל הכרה בסגולותיו.
כיום אפשר אפילו לעשות תואר בתחום "ריפוי בתנועה".
העולם מתחיל להתעורר ולרקוד לצלילי העידן החדש...
תודה לחמי רודנר שנידב לי את הכותרת ולרחלי אשכנזי, אישה שכולה אור, על ההגהה.
ותודה לכם שהייתם עמנו - שידור חוזר מחר בחצות אחרי "פסוקו של יום". סתם... הייתי חייבת, נו...
___________________________________
שני מלמד, בת 24, סטודנטית לתואר ראשון במסלול "תאטרון מחול" בסמינר הקיבוצים ומחוללת סדרתית.
|