להזדרז ולחיות

"אל תחשוש מטעויות - אין כאלה" (מיילס דיוויס)


פתאום קם אדם ומרגיש שכל חייו היו טעות. כל בחירה שעשה היתה שגיאה וכל דפוס שאימץ מקורו באיזו כוונה לא ברורה, אולי אפילו א-רצונית, סביר שלא מודעת. הוא מתקשה לחזור אל מקור הטעות שעם השנים התרבתה והפכה נפוצה. הוא רק יודע שהכל היה טעות.

"בוא'נא", הוא חושב, "איך טעיתי". ועכשיו, שזה כבר שם, הוא מתפנה לשנות את חייו. תמיד היה סתגלן.

הוא ניגש אל הארון שבחדר ומוריד את המזוודה. הוא אורז שני זוגות מכנסיים ושלוש חולצות, שמפו, דאודורנט, גרביים ותחתוני בוקסר. במחשבה שניה, הוא מחליף את הבוקסר בלבני אישה. במחשבה נוספת, הכל טעות, גם טעמו הזה בבגדים, גם הסיבות שהביאו אותו לרכוש אותם מלכתחילה. "איך זה קרה?", ממלמל בבלבול, "טעויות לכל אורך הדרך!". הוא מוציא הכל ומשאיר רק שמפו ואת התחתונים של אשתו. הוא מוסיף גם מקלות אוזניים.

הוא מביט במראה ומעווה את פניו. האיש שמולו מרגיש לו זר, אולי אפילו מוזר. אוחז סכין גילוח ומוריד את הזקן הצרפתי שאפיין אותו רוב שנותיו. הוא משאיר רק פלומה קטנה, לא ממש במוֹדה, בשקע הסנטר. הוא חושב לגלח את ראשו ולהשאיר רק קוקו, אבל דוחה את זה לבינתיים, וטוב שכך. הוא מבטל את הפרצוף היומרני שעטה עוד בצעירותו. עכשיו הוא מבין שלמרות התנהגותו המוחצנת עד כה, הוא בסך הכל בן אדם רגיל.

הוא מוצא את הטלפון הסלולרי. בודק הודעות במשיבון ונעצר. הוא מניח אותו על השידה וידיו רועדות. אפשר שכל אנשי הקשר שלו טעויות אחד-אחת. זו היתה טעות להכיר אותם, טעות להמשיך את ההכרות, טעות לשמור אותם בזכרון. הוא גם לא יבדוק היום אי-מייל, לא יתקשר אל המשרד ולא יקרא עיתון.

הוא מוציא את הסיגריות שאשתו מחביאה במגרה ומעשן. הוא פותח את הבקבוק ההוא, בציר תשעים ומשהו, שקיווה לשמור לעד וגומע אותו כהוגן. שיכור הוא מביט אל הבית - כל הדברים שצבר במהלך חייו משתקפים אליו עכשיו, מעורבלים וחסרי הגיון. שום פריט לא במקום, שום דבר לא מצדיק את קיומו בחלל הבית. התמונות חסרות צבע, הריהוט מוזר, הסדר לא הגיוני. ומילא אלה - כל תפיסותיו לגבי החיים, המוות, הקריירה, האהבות, האכזבות, התחביבים – הכל טעות אחת מתגלגלת, רבת שנים. הוא אומר, "יא ווראדי!".

ואז הוא מתפנה להפרד מאישתו ועכשיו כבר עצוב לו. הוא יודע שיכאב לה, ונמלא דאגה לליבה. הוא לוקח פיסת נייר ומתיישב דווקא על השולחן במקום על הכסא. אוחז עט ביד שמאל במקום ימין ומדליק סיגריה נוספת.

הוא כותב לה: "צר לי יקירתי, לא אוכל להמתין עוד. עלי להזדרז. הבוקר הבנתי שכל חיי הם בזבוז משווע של יתר עשיה לטובת השום-כלום. אין לי עוד חפץ בטובתו של השום-כלום, גם לא החשק לרָצוֹת אותו יותר. כעת עלי להזדרז, הזמן דוחק בי, וספק אם כבר אספיק למצות את שארית ימי וכל מה שאני מאחל לעצמי. צר לי יקירתי, אך עלי להזדרז ולחיות".

הכתב יצא עקום, בכל זאת, יד שמאל. הוא מוסיף "אוהב דליק", ומוחה דמעתיים. הוא תולה את זה על המקרר כפי שנהג להתכתב איתה מזה שנים. הוא מועך את הסיגריה במאפרה ומיד לוקח אותה שוב ומטביע אותה בכוס היין. הוא גורב את הגרביים מעל הנעליים וגופיה מעל החולצה. בחשש הוא נוטל את המזוודה שהכין קודם ויוצא מהדלת. הוא חוזר, ויוצא מהחלון.

הוא הולך עכשיו ברגל. חולף על פני ערמת המכתבים בתיבת הדואר, והמכונית שאהב. במעשה של הפטרה הוא שורט את צידה השמאלי, וזה מעלה בו צמרמורת לכל אורך השריטה. הוא מחליט שמעכשיו ילך רק לאחור ומסתובב, פניו אל הבית המתרחק והולך. הוא גומא מרחקים בכיוון לא מוגדר. חוצה שדרות, רחובות, כבישים, אוטוסטראדות. פשוט הולך. הפוך. לראשונה בחייו הוא רואה את פני האנשים ההולכים במקביל אליו, עיניהם, הבעותיהם. הם מזכירים לו אנשים שהכיר, את משפחתו, חבריו ואשתו שאהב. הוא נזכר שגם להם היו כל מיני הבעות. בעצם הוא עדיין אוהב אותה. הוא מרגיש שהוא יודע הכל, פשוט הכל. מצעד לצעד נדמה שהאופק הולך ומתבהר, הולך ומתקרב, אך צעדיו מתמשכים ונמתחים. עייף, תשוש ומטושטש הוא מבקש חמלה מאישה הדומה לאשתו. נדמה לו שהיא דומה גם לאימו. הוא מחייך אליה בכניעה, ונופל בין זרועותיה. היא נבהלת וצורחת לעזרה. היא רק עוברת אורח. הוא מתנצל, אבל היא כבר רחוקה. עכשיו הוא שואל אם אכן הכל היה טעות, או שאולי הוא טועה.

כשאשתו חוזרת הביתה היא מוצאת אותו רדום על הספה בסלון. "דליק!", היא נסערת, "מישהו שרט לנו ת'אוטו!". הוא מתעורר אליה ומחבק אותה ארוכות. זה מרגיש לה מוזר. "שמעת מה אמרתי?", היא חוזרת שוב, הרבה יותר רגועה. הוא מחייך אליה. "פרחחים", הוא אומר לה, "כל השכונה הזאת מלאה בהם".