שדה החרמשים

הייתי בדרך לדואר כשגבעול העשב הזה קרא לי: פססט, פססט, בוא רגע. היי אתה, כן, כן. בוא רגע, תתכופף.
שלא תבינו אני בדר"כ לא נעצר לדבר עם גבעולים אבל משהו בנימת קולו, בדחיפות שבו, הייתי חייב.

אבל הוא היה מטורף לחלוטין, לא הבנתי דבר משטף הדברים שהוא ישר החל לפלוט אליי. רגע, רגע. אמרתי. לאט, לאט.
תראה, הוא אמר מסדיר את נשימתו, אתה חייב לעזור לי. אתה חייב לקחת אותי מכאן.
מה זאת אומרת? שאלתי.
לא יודע. הוא אמר. יש לי הרגשה רעה. אני לא יכול להישאר כאן.
אבל אתה עשב, אמרתי. זה השדה שלך.
כן, כן, הוא השיב בקוצר רוח, אבל אתה חייב להוציא אותי מכאן ולהעביר אותי לאן שהוא. אולי אליך הביתה, אני לא יודע.
מה אלי הביתה?! חשבתי לעצמי, למה שאני אשתול אצלי איזה עשב?
אני לא סתם איזה עשב, הוא אמר עונה למחשבותיי, כלומר אני אני, אני מתכוון, לא סתם. בקשה תעזור.

איזה מן דבר מוזר. אף פעם לא נתקלתי במן עשב שכזה, לא ידעתי איך אני יוצא מזה וכבר כמעט הצטערתי שעצרתי.

אבל כל החברים שלך פה, ניסיתי, מחווה בידי על השדה כולו, ככה אתה רוצה לעזוב?
אהה, חברים, הוא ענה. עשבים שוטים. הם לא מרגישים כלום. תן להם לשבת כל היום ולהתמסטל על השמש. באמת מן עשב מוזר.
אתה עשב מוזר, אמרתי לו. הוא הסתכל עליי במיאוס והחל לדבר כמו שמדברים אל ילד קשה הבנה:
אתה רוצה שאני אספר לך דברים על עומק ההוויה? זה יעזור לך עם אני אשיר לך שירים? הוא שאל. באמת לא ידעתי מה לענות. אתה רוצה שאספר לך אם הדברים יסתדרו בינך לבין החברה שלך? נו, מה כבר העשב הזה יכול לספר לי על כך?
קלטתי שאני מתחיל להיסחף לעולמו המוזר של העשב הזה, וניסיתי לסכם, מתוך חשש עמום: אז בקיצור, אתה רוצה שאני פשוט אוציא אותך מפה ואעביר אותך לאן שהוא אחר? כן?
עדיף לגינה שלך האמת, הוא אמר, כלומר אני מבין שנפלתי עליך כך פתאום (משהו בקולו התרכך, אולי הבין שאני כבר נוטה להסכים ), אבל פשוט אמרתי לך, אני לא מרגיש בטוח. נראה לי שרק בגינה שלך או משהו כזה, אני אוכל להירגע. כלומר השדות פה מפחידים אותי.
בסדר, בסדר, אמרתי. בסדר. וקצת מרגיש מטופש וקצת מקווה שאף אחד לא רואה, התחלתי לחפור סביבו בכפות ידיי ולהוציא אותו מהשדה. שאר העשבים כלל לא התייחסו אלינו או שפשוט עשו את עצמם.
לבסוף הוצאתי אותו משם ונכנסנו לאוטו. הוא שתק. הוא הבין שעדיף שישתוק כי אם היה ממשיך לדבר הייתי זורק אותו מהחלון.
המשכתי לדואר. היה מכתב מהבנק. משם המשכנו אליי הביתה. לא דיברנו כל הדרך. למעשה התעלמנו אחד מהשני מתוך איזו מבוכה. אני בכל אופן מתוך מבוכה. הוא פשוט נח לו על השטיח של האוטו והיה שקט לחלוטין.
כשהגענו נכנסתי קודם כל הביתה והשארתי אותו שם באוטו קצת כדי שלא יתפוס עליי תחת אבל נראה שהוא הבין את מצבי ולא התרגש. לבסוף יצאתי ושתלתי אותו לא רחוק מהכניסה לבית, וזהו. אפילו תודה הוא לא אמר. השקיתי אותו.

למחרת נסעתי בבוקר לסדר את העניין הזה בבנק. בדרך ליד הדואר התאספו כל הגברים של הכפר, עם זקן ובלי, ולכולם חרמשים בידיים. הם החלו לקצוץ את העשבים.
כשחזרתי כבר הכל היה מכוסח. העצים בלטו על רקע השדות הנקיים. השדה ממנו הוצאתי את העשב אתמול היה מכוסח כולו. בהיתי בשדה מנסה למצוא את הנקודה המדויקת ובינתיים המכונית האטה נורא. כמה מאנשי הכפר המזוקנים הפנו אלי את מבטם. לא יכולתי שיראו את המבט שלי, שיגלו שאתמול הוצאתי עשב אחד קצת משוגע מהשדה הזה שהם כיסחו, האצתי ונסעתי משם מהר. אולי זרקתי איזה חיוך על הדרך.

ובכן , האמת, התחושה הייתה קצת מוזרה. כנראה קצת התבלבלתי. לא ידעתי אם עשיתי טוב או רע. החניתי את האוטו ליד הבית ויצאתי. העשב עמד לו זקוף במקום ששתלתי אותו אתמול וחייך. כלומר אני בטוח שנראה לי שהוא מחייך.
מה יכולתי לעשות? נכנסתי לבית. זה היה יותר מדי אם עכשיו הוא היה מתחיל לדבר איתי. בפנים חשבתי : אולי זה בכלל עשבית. אולי בכלל ראיתי אותה מחייכת ולא מחייך.


_________________________________________________

אמיר ברילנט - אדריכל מהצפון. מאדרכל, מצייר וכותב סיפורים. לעיתים משמש כאמן כללי ולעיתים כפועל צדדי.
ליצירת קשר: amirbri@yahoo.com