שדון יער

זה בוקר. השמש רכה כמו שהיא רכה בסתיו אחרי שמעבירים את השעון לחורף שלו. אם הייתה לי כפית הייתי מעביר אותה על הגבעות ומכין לי כדור גלידה בטעם יער. ככה האור הזה עושה פה לאדמה.

זה ערב. ובערב אני מציע לך שנתחבק.
את אומרת לי שזה הזוי. "זו הזיה". את אומרת. ואת גם אומרת שאני הזוי.
אני אומר לך שזה פשוט מאוד. אני יכול לצאת מהבית ולנסוע עד אלייך
ואז את יכולה לצאת מהדלת שלך ואנחנו יכולים להתחבק וזה בכלל לא הזוי.
זו מציאות נורא פשוטה.
אחרי הכל עשינו ילד ביחד
את אומרת שמה פתאום ואיך זה קשור.
אני מבין. אני מבין מה את אומרת.
אני מבין למה זה נראה לך לא קשור. זה נכון את צודקת. ואני אומר לך:
"נכון, את צודקת"
ובאמת מה שאת אומרת לי מאוד הגיוני ולכן אני יכול רק להגיד "נכון, את צודקת" וזה מה שאני אומר לך.

זה בוקר. וכשהאור ככה רך אני נוסע לים לרחצת בוקר. השעה בטח משהו כמו 6:00.

אבל אם זה ערב ואני מציע להתחבק אז את בטח אומרת:
"הרי איך אתה יכול לא לחייך אליי כשאתה רואה אותי, ולרצות להתחבק?"
" נכון את צודקת"
 "ומה פתאום שנתחבק , הרי הקשר בינינו גרוע?"
"נכון , את צודקת"
ואז בשינוי קטן שאולי את לא שמה אליו לב:
"אני ממש לא מבינה אותך!"
"נכון , את צודקת"
"כאילו אתה חושב בדרך אחרת לגמרי"
"נכון, את צודקת"
ובאמת זה כך. את צודקת.

"אז את רוצה שנתחבק?"

בעצם לא ענית , רק התלוננת על כך שזה מוזר ולא קשור.
לי זה נראה דלת. דלת קסמים.
אני רוצה שנתחבק איתך.

בים אני שוחה ואוסף שני קרשים מצחיקים.


אז אני מה יש לי. אני גר בדירת חדר קטנה לא רחוק מהים.
ויש לי אופנוע ישן. אני אוסף חתיכות עץ ישנות או סתם מוזרות נגיד כאלו שנסחפו בים וקצת התערבלו איתו ויצאו ממנו קצת לא ברורות. נגיד 80% עץ, 20% מים.
או נגיד ענפים מעוקמים שעשו את אותו תהליך במדבר. יצאו נגיד 70% עץ , 30% רוח קדים.
אני אוסף אותם ומחבר אותם בכל מיני קומבינציות. בסוף יוצא לפעמים איזה כסא או ספסל ולפעמים פשוט דבר. לפעמים זה יוצא פשוט מן דבר.
( לפעמים זה נראה לא קשור ובכל זאת עובד )
 

שיעור בדאייה

אני זוכר חלום שחלמתי על בית אחד שאני מתפס עליו. זה בית שנמצא על גבעה מיוערת חורש, ואני מטפס עליו מבחוץ. על הקירות. כמו ספיידר-מן אבל בלי הקטע. פשוט מטפס. כמו מטפס צוקים.
בכל אופן, ככל שאני עולה בגובה הבניין הזה נוטה ומתנודד כאילו היה גבעול דק שאינו יכול לשאת את משקלי. או כאילו היה עשוי ג'לי. .
כשאני מגיע לגג שלו, עוד לא מספיק לשים את הרגל והוא כבר ממש מכופף שאני פשוט מחליק . נושר לדאייה ארוכה. נפילה מורחבת.
אז פשוט אני דואה באוויר , יודע שאני עומד לנחות באיזה שלב.
מתחתי גבעה חורשית ומסביב בשלושה כיוונים- ים.

עכשיו, כשאני דואה כך אני שם לב שכשאני ממקד את מבטי בנוף מתחתי אני מתחיל להרגיש ממש לא טוב. אבל כשאני לא ממקד את המבט אלא רק נותן לו ללטף את הנוף, אני ממש נהנה.
כך אני שם לב תוך כדי חלום ומציין לעצמי.

לבסוף אני נוחת ברכות באיזו קרחת קטנה . כבר לא רואים את הים ואת הנוף הרחוק. שני כלבים שאני מכיר הכרות חלקית אך טובה מחכים לי שם ואנחנו מתחילים לטפס חזרה במעלה הגבעה.

העניין הוא שאת רוצה להתחבק איתי. את פשוט כועסת.

למשל עכשיו, אני לא מבין למה עלינו במעלה הגבעה ולא המשכנו לים, אבל אז היה ברור שאנחנו מטפסים חזרה.

בכל אופן, יום אחד הלכתי לטיול עם השכנה שלי בואדי.
אף פעם לא הייתי בואדי הזה קודם. למעשה לא הלכנו יחד. היא הזמינה אותי ואמרתי לה שתלך ושאני אצטרף אחרי זה. ואחרי זה באמת הצטרפתי.
אבל זה באמת לא קשור כי מה שרציתי לומר זה שמצאתי שם חתיכת עץ ועלי גביע של איזה פרח וישר ראיתי שהם לפחות 80% שדון יער. אז אחרי זה חיברתי אותם ככה כמו שהם רצו ויצא באמת משהו כמו 80-90% שדון יער. אהבתי מאוד מה שיצא. נתתי לך אותו. אבל אז הייתה לי הרגשה שבעינייך הוא אולי רק איזה 50-60% שדון יער (או אולי אפילו פחות, מהכעס ), וקצת התחלתי לדאוג לו. אבל החלטתי לא. לא צריך לדאוג לשדוני יער. 

_________________________________________________

אמיר ברילנט -  אדריכל מהצפון. מאדרכל, מצייר וכותב סיפורים. לעיתים משמש כאמן כללי ולעיתים כפועל צדדי.
ליצירת קשר:    amirbri@yahoo.com