איפה תלך איפה?

מסע  Walk About Love כבר נגמר, אבל בימים אלה נערך סרט ממאות שעות שצילם רותם מלנקי. אנחנו לא נשארנו אדישים. מה איתך?

"איפה תלך איפה?" (Out and About) הטריילר

"גולנצ'יק משוחרר בשם רע, נסע לאוסטרליה. כשנחת פתח טלוויזיה וראה שפרצה מלחמת לבנון השניה. הוא התקשר הביתה וגילה שמחכה לו צו 8. נסער, הוא סרב לחזור לארץ, הסתגר בחדר, ובמשך 4 ימים לא ישן, ורק כתב את החזון שלו: צעדה של חיילים משוחררים, ותיירים מכל העולם, לאורך שביל ישראל, במטרה להביא שלום לארץ הפצועה. הוא קרא לזה WALK ABOUT LOVE. מאז, במשך 3 שנים הוא ניסה להגשים את החזון. במרץ 09, כנגד כל הסיכויים, יצאה לדרך הצעדה, עם מאות תיירים וישראלים. אבל מי הם?
מי יכול באמת לעזוב את החיים שלו לשלושה חודשים, וללכת בשביל ישראל? צעירים וצעירות דקה אחרי צבא, לצד קבוצה מאד גדולה של נוודים בינלאומיים שלא החזיקו בכתובת קבועה או בעבודה קבועה כבר שנים, פגשו זה את זה על השביל.
איך יסתיים מסע שנולד בשם האהבה, אבל מכיל כל כך הרבה לאומים שונים (גם פלסטינים באו), כל כך הרבה גישות שונות (גם אנשים חמושים באו), כל כך הרבה גילאים (הצעיר ביותר- שנה, המבוגרת ביותר- 70)? מיהם האנשים האלה, שהפכו להיות- לא פחות- המשפחה שלי?
הבחור עם הראסטות הבלונדיניות שמנדנד את התינוק הוא מוגלי שיפמון (הראל ברלין) ז"ל, שצעד איתנו את כל המדבר ואף יותר, כשהוא יחף. בעת שאנו היינו בפסטיבל הסיום של הצעדה בגני חוגה, הוא ישן בחוף צוקי ים, ונהרג מקריסת מצוק. תמונות ההלוויה שבאות אחר כך הן מההלוויה שלו, שהייתה אירוע מיוחד במינו, חגיגה של אהבה מתפרצת במקום עצב מאופק. מוגלי היה ילד טבע, וכשנטמן באדמה התאגדו כל חבריו ליצור אנרגיה כל כך מדהימה- החוויה הזו תלווה אותי כל חיי."
רותם מלנקי, יוצר הסרט

הקטע הבא מהסרט ממש הדהים אותנו. בעיקר המוזיקה והקולות שנשמעים כל-כך מיוחדים ואיכותיים. היינו חייבים לשאול את רותם על הנושא, וזאת תשובתו:

"הקטע המקורי ארך כעשרים וחמש דקות וצולם ברובו אך בצורה לא רציפה. כיוון שהלכתי את כל שביל ישראל עם מצלמה ביד, במשך 90 יום, הייתה חשיבות רבה לצילום מדויק, רק של מה שיש לו ערך סיפורי דרמאטי מובהק. רגעים מקסימים היו בכל יום ויום מהמסע, מוזיקליים ולא רק מוזיקליים, אבל לרובם יש ערך נוסטלגי רק בעיני מי שהיה שם והרגיש את החשמל. ידעתי שאם אצלם כל דבר שמרגש אותי רק כחבר בחוויה, אצא מהמסע עם 800 שעות מצולמות, שמלבד כאב הראש של לצפות בכולן (חלק את זה ב- 24 ותבין כמה יממות של צפייה ללא הפסקה זה יוצא), תהיה גם הוצאה כספית כבדה כי כל דקה מצולמת דורשת הרבה טיפול לאחר הצילומים- העברות, גיבוי, תמלול, דגימה ועוד. אז בזכות זה שהייתי מדויק יצאתי "רק" עם 200 שעות מצולמות, שזה ממוצע של שעתיים ביום אם מחשיבים גם את צילום ההכנות למסע.

אבל שם במנהרה זה היה משהו אחר. הסאונד היה אחר. אנשים הגיעו ונעצרו, זה היה קסום באופן שלא פוגשים כל יום, וזה גם קרה בימיו האחרונים של המסע, אז הרשיתי לעצמי קצת יותר. נסחפתי ותוך כדי הצילום התחלתי לחוות טראנס אמיתי, שהשתלב, ניזון והזין מ/את הטראנס הכללי שגבר שם. צילמתי עוד ועוד, והמוזיקה רק התגברה.

בסרטון שומעים בעיקר את הסאונד המקורי, רוב הזמן יש סינק (התמונה שייכת לצליל שנשמע), הוא כמעט לא עבר שום טיפול, חוץ מבשלושה מקומות: בחיבור בין ארבעת הקטעים המרכזיים (פתיחה שקטה, מחיאות הכפיים, הצ'אנט, יללות- במקור כל אחד מהם ארך הרבה יותר זמן), בהתמקדות לקראת הסוף ביהודה שהפך צינור השקיה פלאסטי לדידג' (שם יש סאונד דידג' מיובא כי באותו זמן ברקע הדידג' נבלע בהמולה), וכמובן בסוף בסמפול הצ'אנט של נירוונה."

"הבחור המתולתל שמצטרף במחיאות כפיים ואחר כך מנגן בגיטרה הוא ניר רק ז"ל, שהלך את כל המסע כאדם מרכזי בווק אבאוט לאב, וחודש וחצי לאחר סיום המסע טבע בחוף נחשולים והוא בן 23. ניר חי את חייו ללא פחד מהמוות, רבים מאיתנו ראינו אותו מתגרה בו במגוון הזדמנויות, וכמי שהלך לצידו באביב האחרון אני מאמין שגם מותו היה חופשי מפחד, כי תמיד רצה למתוח את גבולות החיים ולחיות אותם עם כל התוספות."

יאללה תהנו! 

צליל מנהרה

 עוד פרטים בקבוצה בפייסבוק