יום שישי אני חוזר מהעבודה. החלטתי לחזור ברגל.
הצעידה כלכך חושפת, מרגיע, ביחוד כשיש רוחות חזקות, טיפטוף של מים, ושמים אפורים מענגים ויפים.
תוך כדי הליכה אני נוגס בגושגיז'דה שקניתי (אוכל בוכרי סוף הדרך. ואני לא בוכרי) נהנה מטעם הבשר והבצק החם ביום חורף.שילוב מענג.
בדרך לא דרך זאת לפתע משום מקום אני שומע:
מיייייאאאאוווווווו
ייייייייייייייייייייאוווווווווווווו
ממאאאאאאאאאאאאוווווו
אואואואואואואואואו
אותן יללות חתולים שעומדות אחת מול השניה עם זנב שמתנדנד מדי פעם ומעיד על חוסר נוחות, ויש מתח מאוד חזק בין שניהן: עוד רגע, עוד שניה, הינה הינה שניה זה מתחיל, ווההההה-........
אני ממשיך לעמוד מאחוריהם וממתין לרגע הזה.
אבל המתח לא נשבר הוא ממשיך בצורת יללות מעצבנות ומפחידות.
בזמן שאני נעמד וממתין לבלתי נימנע, אני מרגיש את הנצח את חוסר הוודעות של זמן,של מתי, של מי ראשון. כאילו שאני חלק מהמתח הזה.
אני מחליט לשבור את המתח, וממשיך בדרכי.
תוך כדי הליכה הרעש שנעשה מהשקיות ומההליכה, הפסיק את היללות של שניהן.
הם הפנו את ראשיהן לכיוון הרעש. המבט שלהן נראה כאילו הם יצאו מאיזה טרנס או ריכוז עמוק.
ראיתי שהמבט שלהן לא פונה לכיווני . ושוב עשיתי רעש. והן ישרו מבט לתוך עיניי.
וזה היה רגע מאותם רגעים שמעולם לא יצא לי להיות. שכל צורת זיכרון גורעת ממנו משהו עמוק.
מבטים נפגשים בין שני צורות חיים. הייתה יקיצה של המופלא :שקט שקט אבל רועש . לבד לבד אבל נגלה.
באותו הרגע רגע של פעם בחיים, רגע של יחוד, של הבנה, של מודעות. זהו רגע קדוש.
באותו הרגע הייתה שתיקה מבטים חודרים והכרות מסויימת ויחודית בין שני צורות חיים.
המבטים נמשכו כמה שניות ואז שברתי את הרגע הזה. הסתובבתי והמשכתי לביתי.
מי מאמין שחתולי רחוב מסוגלות להעיר את המופלא. אני כבר לא מאמין................... אני יודע! אבל מי יאמין לי? אני שוב לבד.
תודה:
לגושגיז'דה הטעים.
לרגע הזה.
לחיים.
למזג האויר.
למקור(אולי אלוהים).
ותודה תודה לחותולים.